ארכיון חודשי: יוני 2018

הקרטוגרף של שטח ההפקר – פ"ס דאפי

"כשמישהו איננו, איננו לתמיד, חתיכה ממך נעלמת- מי שהיית עם האדם הזה ואולי מי שחשבת שתוכל להיות פעם."(*)

הספר הזה התחיל דווקא טוב (ופתיחה שכזו אומרת רק שאחר כך יבואו גם כמה דברים פחות טובים); אדם שיש לו בית ומשפחה, אשה, בן יחיד, אב שגידלו באהבה גדולה, יוצא למלחמה הגדולה (שאחר כך תיקרא: "מלחמת העולם הראשונה"), לא משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא מבקש למצוא את אחיה של אשתו, אח, שהוא נשמתה התאומה, שנעדר במלחמה, ואין יודעים אם חי הוא או אם מת.

התחיל טוב, כי בחלק הראשון של הספר אפשר למצוא ביקורת מרומזת, אך נוקבת, על המלחמה, על הצורך בה, על מהלכיה, ומצד שני – מה שנשאר מאחור, הבית, המשפחה, האוהבים, הדואגים.

אנגוס מק'גראת, קנדי מנובה סקוטיה, יצא להלחם, יחד עם בנות הברית בצרפת, כנגד הגרמנים שאיימו לכבוש ולהשתלט על כל אירופה. בבית נותרו אביו – דנקן, שגידלו לבדו, מאז היה תינוק, שכן אמו מתה עליו, המתנגד בכל דרך למלחמה, אשתו, הטי, שאחיה, כאמור, נעדר, ובנו סיימון, נער מתבגר, המחפש את דרכו בחיים.

בעל סירה, המשיט אותה בנהר נושא סחורות, ובשעות הפנאי מצייר, כי הוא מוכרח לצייר, קיווה להשלח למחלקת הקרטוגרפים בלונדון, ומשם לנסות לאתר את גיסו, אלא שמחלקת הקרטוגרפים מלאה, ועל כן נשלח לשדה הקרב.

ובשדה הקרב – כמו מחול מתוזמן היטב, יש שעות למנוחה, ושעות למתקפה, שעות לסיורים, והמוות אורב בכל רגע.

להמשיך לקרוא

Share

גבר אשה ציפור – איריס אליה כהן

" הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*)

זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד היו ילדים והוריהם בחרו עבורם היכן יגורו ועם מי יתראו, והיו פרידות אמיתיות, מתוך החלטה של אחד מהם, או שניהם, כי התאהבו באחרים, או כי האש ביניהם דעכה, ואש הרי תמיד הובילה אותם, ואיכשהו תמיד חזרו זה אל זו.

פעם, כששוחחנו בינינו, בנות הקיבוץ בגילאים סמוכים, אמרה מישהי – מי שישבת איתו על הסיר, לא תיכנסי איתו למיטה, וזה היה די נכון, לפחות לקהילות קטנות וסגורות כמו שלנו, שכולם הכירו בהן את כולם וכולן, וקשה היה אכן לנהל רומן, קצר או ארוך, עם מי שאנחנו מכירים כל כך טוב.

ובכלל – אהבה כל כך עזה, כל כך חמה, עתידה מתישהו לשרוף את נושאיה, ואז נשארים רק פחם ואפר, ושיירים של אהבה שהיתה פעם, וזכרונות.

ואולי בכל זאת יש אהבות כאלה עזות ונואשות ובלתי מנוצחות, על ידי הזמן והשיגרה והחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share

גברת בירד היקרה – א"ג' פירס

"גלי במה את טובה, מיס לייק, ואז השתפרי בזה עוד יותר." (*)

אמילין לייק, אשה צעירה, בת 23 בסך הכל (אם כי בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת אשה בגיל הזה כבר יכולה היתה להחשב "על-סף-רווקה-זקנה", אם לא היה לה חבר נעורים איתו היתה עתידה להתחתן מתישהו..), בלונדון המופצצת של מלחמת העולם השניה.

כמו נשים צעירות אחרות, שבחרו שלא לחזור (או להישאר, או לעבור) לכפר, חיה אמילין בין עבודה ביום להפצצות בלילה, כשחלק מן הלילות היא מתנדבת בתחנת הכבאות הקרובה. בין לבין היא מנסה, כמו כולם, "להרים את הסנטר" ולהראות להיטלר ששיגרת החיים לא נפגעת, אוכלים מה שיש (בקיצוב), חוגגים כשאפשר, יוצאים לקולנוע, למסעדה, ממשיכים.

יש לה חלום, לאמילין לייק, להיות עיתונאית. לראיין, לעשות תחקירים, למצוא ממצאים מעניינים, וכשהיא רואה מודעה על משרה בתאגיד תקשורת מסוים היא ממהרת להגיש מועמדות, רק כדי שיתברר לה, לאחר שכבר קבלה על עצמה את העבודה והתפטרה מן העבודה הקודמת, כי המשרה היא במגזין לנשים, תחת פיקוחה של גברת בירד, זו העונה לשאלות נשים במגזין שיש בו – סיפורים "שמעניינים נשים", עצות לבישול ומדור מכתבים ל"גב' בירד היקרה".

להמשיך לקרוא

Share

היה היתה – יעל נאמן

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

להמשיך לקרוא

Share

ג'נטלמן במוסקבה – אמור טוואלס

"הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו … אחר כך הרים בזהירות את המכסה.. אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק-כהה.

הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה,.. משך שוב את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני.. ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. …" (עמ' 113)

כמו לקבל מתנה – חבילה גדולה עטופה בנייר חום, קשורה בסרט,לקרוע את הסרט, לקלף את נייר העטיפה, רק כדי לגלות חבילה, קצת יותר קטנה, עטופה אף היא בנייר, הפעם קצת יותר צבעוני. ולקלף גם אותו, רק כדי לגלות עוד חבילה, עטופה בנייר מרשרש וצבעוני אף יותר, ועוד אחת, ועוד אחת; כך גם הספר הזה. בכל פעם מתגלית הפתעה חדשה, תפנית בלתי צפויה, סיפור מן העבר המאיר אנקדוטה בהווה, דמות חדשה שנפגוש בעתיד ויהיה לה תפקיד משמעותי, או גיבור משנה, שסיפור צדדי מאיר אותו באור שונה, מעניין יותר.

הרוזן אלכסנדר רוסטוב, גיבור הספר, נידון, בשנת 1922, על ידי ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (ה-נקו"ד), למעצר בית במלון "מטרופול" , הניצב מול הקרמלין במוסקבה, ואם יהין לצאת ממנו אי-פעם, דינו מיתה, ממש כמו כל בני האצולה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. מלון מטרופול ניצב בככר התאטרון ומחלונותיו ניתן להשקיף על התאטרון והדרך המוליכה אליו, לראות את האורות הדולקים במבואה, כמשה הצופה אל הארץ, ואליה לא יבוא.

מוסקבה 1922

מאחר שמלון מטרופול ממילא היה לו כבית שני בשהותו במוסקבה, שמח הרוזן על ה"כלא" הזה שניתן לו, אלא שהתברר לו, שלא הסוויטה החביבה עליו, זו שחי בה לא מעט זמן, ואשר רוהטה ונתמלאה בחפציו, היא זו שהוקצתה למעצר הבית שלו, אלא חדר קטן בעליית הגג, בקומה הששית, שהמעלית אף אינה מגיעה אליו, משום שקומה זו יועדה תמיד לאלה שהם מייחוס פחוּת מזה של האצילים והאורחים במלון, ומשום גודלו של החדר עליו להפרד ממרבית החפצים והרהיטים והספרים ושאר שכיות החמדה שהביא עמו מן הטירה, עת עבר לגור במוסקבה. ולהפרד מחפצים זהו עניין די קשה.

להמשיך לקרוא

Share

סימנים כחולים – אמילי מואטי

"האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …" (עמ 118)

אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש "יפה כמו אלוהים" ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.

כך, בתמצית, זה כל הסיפור.

אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.

להמשיך לקרוא

Share

חוה – איגי דיין

כמו קליידוסקופ צבעוני, ים של צבעים ומראות וקולות וריחות מתערבלים מול העיניים בשפע מטורף של זרם התודעה, ובתוכם חוט דק ויציב של סיפור, חוט שנמשך ונפרש, נע קדימה (בעיקר) ואחורה (לפעמים) בזמן. סיפור נפלא ועצוב לפעמים, ומרתק לגמרי, סיפור מהחיים.

הנה למשל (ורצוי לקרוא בקצב הראפ):

"חבר חדש. התרגשות. סדר חדש. עולמות תוכן חדשים. רעיונות חדשים. מבחני קבלה. אישורים מרוממים. דחיות מקריסות. קווים מתיישרים – חיבורים מאשרים – שייכות. שונות – קווים אחרים, שבורים, מופרעי תדר, תהומות תודעתיים, פערים נוסחי בלבול ועצב. נקודת התייחסות למדידה. איתות מהבהב להתמצאות במרחב. מישהו לחלוק איתו. מישהו לשאול. …" להמשיך לקרוא

Share