ארכיון חודשי: נובמבר 2018

שלוש דקות – אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

ספרי מתח ב"המשכים" יכולים להיות דבר מעצבן למדי; הנה סגרת ספר, נפתרה התעלומה, אבל יש איזושהי תעלומה נמשכת, שלא נפתרה, ואז יש צורך לקרוא את הספר הבא בסדרה. או, לחילופין, אם התגלגל לידיך הספר השני או השלישי, ופתאום נדמה לך שמשהו חסר, איזו פיסת אינפורמציה שניתנה בספר הקודם, ולך זה חסר.

ויש גם ספרי מתח ב"המשכים" שאפשר לקרוא כל אחד בפני עצמו, התעלומה נפתרת, יש "סגירה" לסיפור; (ברור שהגיבורים, אלה שנשארו בחיים כמובן, ממשיכים בחייהם, אבל לא צריך להמשיך עם סימני השאלה של "מה קרה אחר כך?"), ואם יש אי אלה איזכורים לעבר, הם לא מחייבים קריאת הספר הקודם בסדרה, כי חשיבותם משנית.

"שלוש דקות" נמנה על הסוג השני. אמנם בספרים הקודמים של המחברים רוסלנד והסלטרום, "שלוש שניות" ו"תא 21" (שהוא מומלץ מאד, בלי שום קשר ל"סדרה), ישנם רמזים מטרימים לספר הזה, אבל אין חובה לקראם לפני הקריאה בו, משום שתרומתם להבנת העלילה והדמויות משנית לגמרי.

הספר הזה "שלוש דקות" עוסק בפייט הופמן, שנחשב בשבדיה עבריין מת, ובעצם  הוא "מודיע" הן של משטרת שבדיה והן של הסוכנות למלחמה בסמים האמריקאית, "שתול" עמוק עמוק בתוככי אחת הקבוצות בקרטל הסמים בקולומביה. במעמדו בקרטל הוא האדם המקורב ביותר לאחד מראשי הקבוצות, ומתלווה אליו לכל מקום. כך הוא עד הן לפעולות הקשורות בסחר וייצוא סמים לארצות המערב, ויכול לדווח עליהן, וכן לכל מה שקורה בין ראש אותה קבוצה, לכפופים לו, ולאלה שיש לו יחסי מסחר אתם.

להמשיך לקרוא

Share

ציפורי גשם – קלריסה גוּנְאווָן

בסוף הספר נשארתי די מהורהרת ומרוחקת, ובעיקר תוהה. מצד אחד לא הצלחתי לגמרי להתחבר לספר, לעלילה, לדמויות, ומצד שני, לגמרי היה קשה להניח אותו מן היד.

ספרים מארצות רחוקות פותחים לפנינו צוהר להצצה לעולמות לא מוכרים. מי שלא חיו ביפן, ואפילו לא ביקרו בה, יכולים להבין טפח מן התרבות דרך הספרים הנכתבים בהן.

את יפן פגשתי, פעם, בספר "רקמת סתיו", ב "נוף גבעות חיוור" של אישיגורו ואצל מורקמי ב"יער נורבגי".

שני הראשונים הילכו עלי קסם. האחרון קצת פחות. אולי משום שהיו מעוגנים בתקופת זמן מוקדמת יותר, כשקודים מסויימים היו תקפים יותר מאשר בתקופה המודרנית.

אף הספר הזה – "ציפורי גשם" עניינו אנשים החיים בסופה של המאה העשרים, עם צורות וקודים של התנהגות הקרובים יותר לאלה המוכרים לי במערב. אולי משום כך פג קצת הקסם.

להמשיך לקרוא

Share

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.

יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.

יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.

ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.

כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.

בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:

"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)

אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.

וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.

להמשיך לקרוא

Share

הראיון האחרון – אשכול נבו

את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.

אז – אני מכירה את אשכול נבו, או כך לפחות חשבתי. עד שקראתי את הספר הזה. והוא פתח לי צוהר לדברים שלא הכרתי, שאולי היו ואולי לא, אבל ודאי מהווים חלק מן הכתיבה שלו, ומשום כך חלק מחייו, אם היו "באמת" או רק נהגוּ בדמיונו.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי מדברת עם הסופר, זה שבספר וזה שאני מכירה (כי לא באמת ידעתי להבדיל), כועסת עליו, מחבקת, מסבירה, מתעצבנת וחוזר חלילה. ואי אפשר היה להבחין בין המציאות לסיפור. ואולי כך צריך להיות.

".. האמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה…" (עמ' 7 – 8)

אז ככה שמתחילת הספר ועד סופו, לא הצלחתי להבין ולא הצלחתי להפריד בין אשכול נבו שבספר לבין אשכול נבו שבחיים.

וזה הספר – סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.

להמשיך לקרוא

Share

קְרֵס – מאריסה מאייר

כמו שני הספרים הקודמים בסדרת "תולדות הלבנה" גם הספר הזה מסתיים בסוף פתוח, למרבה האכזבה (מצד הקורא/ת) ולמרבה השמחה מצד הסופרת / המשווקים/ המו"לים וכו', כי מי לא ירצה לדעת "מה קרה אחר כך?".

מצד שני, גם זה, כמו שני קודמיו, מהפך דפים, נחמד, מרתק, נבלע במהירות וכיף גדול להעביר איתו זמן בין ספרים "רציניים", מין הפוגה שכזאת.

אם בספר הראשון "סינדר" נערה צעירה בחלקה בת אנוש, בחלקה בנויה מחלקים אלקטרוניים שנועדו להחליף איברים שנפגעו פעם, המייצגת את סינדרלה מאגדות הילדים (בת חורגת למשפחה, האב מת, האם החורגת שונאת אותה, שתי אחיות חורגות, תחרות על לב הנסיך וכו') ובספר השני "סקרלט", פגשנו את תואמת כיפה אדומה והזאבים (והסבתא, בספר השלישי "קרס" אנו פוגשים מישהי המזכירה עד מאד את רפונזל, שנכלאה בטירה, וצימחה שער ארוך-ארוך, זו שעל צמתה טיפס האביר כדי להצילה.

ובכן, קרס זו נכלאה בלווין המקיף את כדור הארץ, ועוקבת עבור המלכה הרעה לונה, מן הירח, אחרי בני האדם, הקיבורגים (בני אנוש שיש להם חלקים אלקטרוניים, והם חסרי זכויות אזרח), ושאר הברואים על פני הכדור, וכן אחרי הספינות והתשדורות, וכל מידע שחשוב למלכה לדעת.

להמשיך לקרוא

Share

חיים קטנים – האניה ינגיהארה

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, ובשפה האנגלית, משום שאז טרם ידעתי שיתורגם לעברית, וחבר אחד שלי, שהוא סוג של גורו בענייני ספרים (נקרא לו א'), אמר לי שממש ממש כדאי לי למהר ולקראו, ולא לחכות לחופשה הקרובה, משום שזה לא ספר לחופשה, ולמרות זאת חיכיתי שנה בערך מאז שקניתיו לקינדל; ובכן – כשקראתי אותו לראשונה ליוו אותי במקביל שתי תחושות סותרות לגמרי – האחת, אושר גדול שנפל בחלקי ספר כל כך מצוין, והשניה – עצב רב, משום שהספר הזה יש בו כל כך הרבה רוע אנושי, כל כך הרבה כאב, עד שהוא הופך לעתים קשה מנשוא, ומוכרחה הייתי להניחו מן היד, לשאוף קצת אוויר, לנגב את הדמעות ולשוב אליו.

כך קרה לי גם הפעם, בקריאה בעברית.

ויש הבדלים בין קריאה ראשונה לשניה: קודם כל, בקריאה שניה כבר התייפחתי עוד לפני שהגעתי לתיאורים המכאיבים באמת; בכיתי משום שידעתי מה מצפה לי מעבר לדף, או לשניים, או אפילו בפרק הבא. ידעתי שאי אפשר להמלט ממה שתיכף יגיע, ומה שתיכף יגיע הוא רוע אפל, הרבה מעבר לדמיון של חיי המרובעים. כך למשל, כשאנה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בג'וד סנט פרנסיס, גיבור הסיפור, מתחילה לבכות, לאחר שקראה משהו שכתב "…'טוב,' היא אמרה בזריזות וקיפלה את זה מחדש והחזירה למעטפה. 'עבודה טובה,' הוסיפה, ואז, פתאום היא התחילה לבכות, כמעט בפראות, לא מסוגלת לעצור בעצמה. היא אמרה לו משהו, אבל התייפחה ככה שהוא לא הצליח להבין אותה, ובסוף היא הלכה, אם כי אחר כך, בערב, היא התקשרה אליו והתנצלה.

'אני מצטערת, ג'וד,' היא אמרה. 'זה ממש לא מקצועי מצדי. …'" (עמ' 95), ממש כאן התחלתי לבכות, כי כבר ידעתי מה קראה, למרות שהספר עדיין לא הגיע לסיפור הספציפי הזה. להמשיך לקרוא

Share