ארכיון חודשי: דצמבר 2018

פָּצ'ינקו – מין ג'ין לי

אלמלא הספר הזה כנראה היתה ההיסטוריה של הכיבוש / סיפוח היפני בקוריאה נשאר עלום בשבילי; שיעורי ההיסטוריה בבית הספר לא הגיעו עד המזרח הרחוק, וכל מה שלא נגע ליהודים ויהדות די נדחק הצידה. קוריאה ויפן לא ממש נגעו בהיסטוריה היהודית, אז לא באמת היה צורך שנלמד.

וטוב שנכתב הספר הזה וטוב שתורגם, וטוב שקראתיו, כי אלמלא עשיתי כן, לא הייתי אצה להשלים, ולו במעט את הידע שלי על הכיבוש / סיפוח היפני, ולוּ רק כדי להבין טוב יותר את הספר הזה.

הספר סוקר את תולדותיה של משפחה אחת, קוריאנית, תחת הכיבוש היפני, ובהמשך, הגירתם של הדורות הבאים ליפן, שם המשיכו להחשב כנחותים, כמיעוט שאין "להתערבב" בו, שרצוי לא להעסיקו, שחשוד בהתנהגות לא נאותה.

האנשים הפשוטים, אלה שחיו בכפר דייגים קטן, גיבורי הספר הזה, שידעו תמיד, גם בעיתות מצוקה יחסית או מוחלטת לשמור את הראש "מעל המים" לכלכל עצמם בתבונה, ולהשמר, ככל שיכלו מן הפוליטיקה הכללית.

"…'אין מה לעשות', היה אומר, 'אין מה לעשות.' בין אם סין תיכנע ובין אם תתקומם עדיין יהיה צריך לעקור את העשבים השוטים מגינת הירק, לקלוע חבלים לסנדלים ולשמור על התרנגולות המעטות מפני הגנבים שניסו את כוחם לעיתים קרובות." (עמ' 20)

להמשיך לקרוא

Share

וייט ריבר בוערת – ג'ון וֶרדון

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשיך לקרוא

Share

העיר העשרים ושבע – ג'ונתן פראנזן

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.

אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.

הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.

אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו  "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.

ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.

להמשיך לקרוא

Share

הרחק מעצי התרזה – יונתן ברג

דו"ח נטישה

ניסיתי. באמת שניסיתי. עד עמוד 206 הגעתי.

ודי לי.

הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור.

אז ויתרתי.

יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר כך עוד משפחה. בערוב ימיו מתגורר לבדו, בניו מנוכרים לו. ושכנתו, בר, אשה צעירה ויפה, יוצאת עדות המזרח יש לומר (ויש לזה איזשהו תפקיד בספר), שמשפחתה חמה ואוהבת, ובעלה עשיר, אך אינו רוצה, בינתיים, ילדים.

להמשיך לקרוא

Share

שלוש – דרור משעני

עד בערך שליש הספר (עמ' 102, אם לדייק), לא ממש הבנתי למה קוראים לזה "ספר מתח"; היה שם בעיקר סיפור. סיפור מצוין, לטעמי, כזה שניתן למצוא בדרך כלל אצל סופרות בנות זמננו, העוסקות באישי ובפרטי, פחות בכללי.

כי כן, אורנה עזרן, גיבורת החלק הראשון, היא אשה כזו, שבדרך כלל פגשתי אצל סופרות, פחות אצל סופרים. אשה צעירה יחסית, גרושה טריה, נושאת בנפשה את כל כוויות הגירושין, בעל שהתאהב לפתע באחרת, ועבר לחיות עמה, בארץ אחרת. בנה היחיד, הפגוע וכואב, ובעיקר מלא סימני שאלה. ניכור הורי מסוים מצד האב.

אשה כזאת שמוצאת עצמה לבדה. כבר שכחה איך מחזרים ומחוזרות (ולהיפך), צריכה להתחיל את הכל מחדש, עם כל הטכנולוגיות החדשות, עם חושי התאהבות והתחברות חלודים לגמרי.

"הם נפגשו באתר גרושים-גרושות. הפרופיל שלו היו סתמי, ודווקא בגלל זה כתבה לו. בן ארבעים ושתיים, גרוש פעם אחת, תושב גבעתיים. בלי "מוכן לטרוף את החיים" או "בתהליך של חיפוש ורוצה לגלות את עצמי איתך". שני ילדים, 1.77 מ', השכלה אקדמאית, עצמאי, במצב כלכלי טוב, ממוצא אשכנזי. … שלוש תמונות, אחת צהן ישנה ושתיים כנראה חדשות יותר, ובכולן היה בפניו משהו מרגיע, לא מיוחד מדי. .." (עמ' 13)

והם נפגשו, פעם, פעמיים שלוש. התפתח מין רומן. היא לא היתה לגמרי בטוחה שזה "זה", מצד שני – אולי היא כבר באמת קצת "חלודה" ולא זוכרת בדיוק. וצריך להתחשב גם בערן, בנה, שיותר מכל מצפה לקשר עם אביו ומתאכזב בכל פעם מחדש.

להמשיך לקרוא

Share