ארכיון חודשי: מרץ 2019

מקרים אבודים – קייט אטקינסון

"…רומנים נותנים מושג מטעה לגמרי על החיים, הם מספרים שקרים ורומזים שתמיד יש סוף, כשבמציאות אף פעם אין סוף, הכול פשוט ממשיך עוד ועוד בלי סוף." (עמ' 50)

הטריגר לקריאה שניה בספר הזה, היתה סדרת הטלויזיה שנתקלתי בה במקרה; במקרה משום שעדיין לא תורגמה ולא הוקרנה באחד מערוצי הטלויזיה הרבים (למה באמת?) והחלטתי לרענן את זכרוני בכתיבה עצמה, רק כדי להיווכח (שוב) שהספר טוב בהרבה מהסדרה, ושבניגוד לסדרות אחרות, במקרים אחרים, כאן "תמצתו" את הספר לשני פרקים (אם כי לסדרה כולה קוראים בשם הספר הראשון), והפרקים הבאים עוסקים, שני פרקים בכל פעם, בשאר עלילותיו של ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי שבראה קייט אטקינסון המופלאה.

ועוד סיבה לקרוא היא שעוד מעט יצא הספר החמישי בסדרת הספרים הזו, וצריך להתעדכן; בין קריאת שלושת הספרים הראשונים בסדרה לספר הרביעי עברו לא מעט שנים, והרביעי כלל לא תורגם לעברית (למה, באמת?) ורציתי לחזור לחוויה הראשונית של קריאת הספר הזה "מקרים אבודים"; מה גם שלראשונה קראתיו לפני כמעט עשור.

וסיבה לא פחות חשובה – כל ספריה של אטקינסון נשארו בספריה שלי, לקריאה חוזרת, ומפאת המקום המצומצם, לא הרבה ספרים נשארים, אבל אטקינסון היא אטקינסון, ועליה אסור לוותר.

ג'קסון ברודי הוא בלש פרטי. פעם הוא היה במשטרה, ולפני כן היה בצבא (אבל לא הלך לקורס קצינים, כי לא רצה להפוך לסנוב שחצן כמוהם). אחרי פרישתו הפך לבלש פרטי, והוא עסוק בעיקר במעקב אחרי אשה אחת שבעלה חושב שהיא בוגדת בו.

להמשיך לקרוא

Share

עד שנולדתי – איתמר לוי

"ב- 30 במאי 1956 נכתב ביומן המשפט האחרון. משפט אחד קצר ומסכם, 'נולד איתמר'." (עמ'191)

וזהו הפרק האחרון בספר. ועד שהגעתי אליו, נסעתי במסע בזמן ובמרחב, האמיתי והמדומין, מפאתי האימפריה העות'מאנית, ומוורשה שבפולין, משם הגיעו הורי הוריו של לוי, נושאים עמם את משא הדורות בתפוצות היהודים בעולם, מהדהדים את התנועה הציונית והתנועה לארץ ישראל בכלל (גם זו הפחות ציונית, זו של "אין ברירה"), וכל זאת ללא כל פאתוס או מלים גבוהות, או סתם תחושת שליחות.

באו. במסע על פני ימים ויבשה, ברכבת ובאונייה, נשאו עמם רכוש וממון (לפחות בחלק מן הדרך, עד שבוזבז או אבד, או לא היה מעולם..) ושפה, וזכרונות, שירים משם, תמונות משם.

ויותר משזהו סיפור מסעם לכאן, וסיפור השתקעותם כאן, ובנייתם של חיים חדשים, זהו סיפור דמיונו הפורה של איתמר לוי, שלקח את סיפור השושלת ממנה נולד, ועטף אותה במה שיכול היה להיות, ואולי היה, הרי אין באמת עדויות לכל מחשבה או אמירה, ויותר מכך – למה שלא יכול להיות, לפחות לא נתפס בחשיבה הרציונלית, והופך במקלדתו של לוי לחלק בלתי נפרד מסיפור המשפחה.

להמשיך לקרוא

Share

מוות על הנילוס – אגתה כריסטי

שוב קלקלתי לעצמי; ב- 1978 יצא הסרט "מוות על הנילוס" (או שמא קראו לו כאן "רצח על הנילוס"? אני לא באמת זוכרת), וצפיתי בו לפחות פעמיים. עד היום ישנן כמה סצינות שלא שכחתי.

לכן, כשלקחתי לידי את הספר הזה, ידעתי כמובן מיהו הרוצח/ת, ולא נותר לי אלא לקרוא ולהבין מיד את כל הרמזים המטרימים ששתלה כריסטי לאורך כל הספר, עד לפתרון התעלומה.

מובן, שחלק מן העלילה נשכח ממני, ובוודאי עלילות המשנה, אבל החלק העיקרי, אותו חלק ההופך את הקריאה בספר מתח משובח (והספר הזה בהחלט משובח) לבלתי נשכחת, הפך למשני. לא יכולתי להיות מופתעת כלל מהפתרון הגאוני (והוא גאוני לגמרי), יכולתי רק ליהנות מיכולת הכתיבה המופלאה והמרתקת, וכאמור, לגלות את כל אותם רמזים ששתלה בדרך לגילוי.

ולספר עצמו – לינט רידג'ווי, יורשת עשירה ומחוזרת, ואשת עסקים מצוינת, למרות גילה הצעיר, נישאת במפתיע לאיש פשוט יחסית, סימון דויל, ארוסה של אחת מחברותיה, ז'קלין בלפור, שהכירה ביניהם, מתוך מחשבה שלינט תוכל למצוא לו איזו משרה שתפרנס אותם באופן הגון.

נישואים מהירים אלה מזעזעים כמה לוחות טקטוניים או לכל הפחות, כמה עורכי דין מנאמניה של היורשת, אלה האחראים כי תקבל ירושתה בהגיעה לגיל המתאים, או עם נישואיה, והם ממהרים משני צידי האוקינוס, מארצות הברית ומאנגליה, כדי לחבור אליה ולהשגיח.

להמשיך לקרוא

Share

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

קשוח! אני חושבת שבמילה הזאת אפשר לתמצת את הספר הזה – קשוח! צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח אותו עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

ג'וליה, המוכנה טרטל, אלווסטון, היא נערה בת ארבע עשרה, והיא מתגוררת עם אביה, מרטין, על חלקת אדמה המשקיפה על האוקיינוס, בעיירה בצפון קליפורניה. על אותו שטח חי גם אביו, סבה, בקרוואן מוזנח למדי.

טרטל ואביה חיים בבית די מתפורר ומלוכלך. היא יודעת הכל על כלי נשק, ויש לה כמה משל עצמה. יודעת הכל על זוויות ירי, על השפעת הרוח, על סוג הפגיעה האפשרית מכל סוגי הקליעים. היא יודעת לצוד חיות ולפשוט את עורן, ואחר כך לבשל אותן. יודעת לבנות ומה תפקידם של כל כלי העבודה הנמצאים בבית, יודעת לדוג ולאסוף סרטנים וצדפות, יודעת לחבוש פצעים ולקבע נקע. יודעת להדליק אש גם ללא גפרורים. יודעת לנווט בשטחים לא מוכרים. יש לה כל הכישורים לשרוד, אם רק תזדקק לכך.

ואת כל אלה לימד אותה אביה. לימד אותה להיות קשוחה, לא לוותר לעצמה, גם אם כואב, גם אם קשה.

כל בוקר הוא מלווה אותה לאוטובוס שאוסף אותה לבית הספר. בסופו של כל יום מחכה לה, מבשל לה ארוחות.

ובלילה הוא עולה לחדרה אוסף אותה לזרועותיו, ויורד עמה במדרגות אל חדרו.

היא לא מתנגדת. היא מחכה לו. היא נענית לו. היא לא פוחדת ממנו. היא יודעת שהוא אוהב אותה עד כלות. היא אוהבת אותו.

להמשיך לקרוא

Share

בַּסּוֹף כּוּלָם נָמוּתוּ – קובי ניב

"…'הדחקתי כמעט הכול. שכחתי. מחקתי מהמוח כמו שמוחקים קבצים במחשב. ככה אנחנו בעצם חיים. מתכחשים לכל זכר של מוות. תראה באיזה מהירות מסלקים את המכוניות ההרוסות מהכבישים אחרי תאונות ושוטפים את הדם, ותוך שעה שעתיים אין כבר שום זכר לזה שלפני רגע מתו פה שלושה אנשים, שהיו להם הורים ואחים וילדים וכל זה. אנחנו מוחקים כל זכר למוות. כאילו שככה זה ימנע מאיתנו למות. כאילו שאם לא נדע שאחרים מתים, כאילו שאנחנו לא יודעים שכולם מתים, אז אנחנו לא נמות. ..'" (עמ' 96 – 97)

חמישה אנשים, ישראלים לשעבר, פליטים, כאלה שתלויים בחסדי המעסיק הנוכחי, שאם יום אחד יימאס לו מהם יכול להסגיר אותם לשלטונות, או סתם להיפטר מהם בכל מיני דרכים, יושבים על אסדה לפינוי אשפה בניו יורק. נוסעים עם הררי אשפה בשקיות אל מקום הפינוי, וחוזרים. כך מדי לילה.

הם לא מדברים הרבה, כי אם מדברים מתחילים להזכר, והם לא רוצים להזכר, כי להזכר זה כואב. וכל אחד מהם "טיפוס" בפני עצמו, מוזר בפני עצמו.

".. לא יודע למה, אבל כולנו היינו פה קצת מוזרים. זה מוזר לי עכשיו שאני אומר את זה ככה. כי בעצם כל בני האדם, לא רק פה, בכלל בחיים, גם אלו שהם כאילו הכי רגילים בעולם, הם כולם לגמרי מוזרים. אז ככה היינו גם אנחנו, בני אדם מוזרים, שרוטים, רגילים, שפתאום, אולי לא פתאום, הפכו לפליטים, מסתתרים, מנותקים, אבודים … אני חושב שלא רצינו לזכור, לא לזכור ולא להיזכר במה שהיה. בגלל זה היינו שותקים, כולם. …" (עמ' 13)

אבל אי אפשר באמת להעביר כך שעות על גבי שעות בשתיקה, אז קצת מדברים. משתדלים לא להזכר, לא לדבר על מה שהיה. על מה שנשאר קשה לדבר, כי אין להם מושג מה נשאר. לא מדברים על זה. גם לא בחדשות.

מה שהיה פעם מדינת ישראל, ומה שהיו פעם השטחים הכבושים או המשוחררים או הגדה המערבית או יהודה ושומרון (אפשר לבחור, אם רוצים), הוא שטח מגודר, שאי אפשר לגשת אליו, אין יוצא ואין בא. לא יודעים מי חי, מי מת? ואיך?

להמשיך לקרוא

Share

יום השנה האחרון – ליאן מוריארטי

יש לה את זה, לליאן מוריארטי; יש לה היכולת לרקוח סיפורים וללהטט במלים עד כי הקוראת אינה יודעת נפשה מרוב עונג. וגם אם בסיומו של הספר לא נשארו הרבה זכרונות, ומשא לקחת עמי לאורך השנים, הרי שזכרון ההתענגות השקטה על קריאה בספריה, זכרון זה דווקא ישאר ולא ידעך. וזו ודאי הסיבה שאני שבה וקוראת עוד ועוד מספריה.

אי האקליפטוסים הוא אי די קטן, כמעט לא גרים בו אנשים, וכל אלה שגרים בו שייכים למשפחה אחת. כדי לנסוע לעבודה הם עולים על מעבורת, או חותרים בסירותיהם האישיות. האי שייך למשפחה בעקבות איזו התערבות של אחד מאבות המשפחה, והמבקרים באי נדרשים לעזוב עד שעה מסוימת.

האי מאד מפורסם, מפורסם בגלל אחת מתושבותיו – אניגמה, שכעת היא כבר אשה לא צעירה כלל, אבל היא מוכרת עד מאד כבתם של אליס וג'ק מונרו שיום אחד נעלמו מעל פני האדמה, והשאירו את התינוקת אניגמה בעריסה. למרבה המזל, האחיות קוני ורוז שהתגוררו בצד השני של האי גילו את התינוקת הנטושה ולקחוה עמם, וגידלו אותה. סביב סיפור המסתורין הזה נטוו אגדות והשערות וספקולציות אין ספור, והמשפחה הפכה את יום הגילוי של התינוקת לחגיגה בה מוזמנים אנשים להתארח באי בערב של אוכל ושתייה, ומופעים ועיסוקים לילדים, ערב שכולו שמחה.

פרט לכך נשמר ביתם של הזוג מונרו במשך כל השנים, והוא מהווה אתר עליה לרגל, כאשר אחת מבני המשפחה תמיד מלווה ומדריכה סיורים במקום. והכל בתשלום, כמובן. גם חגיגות השנה.

להמשיך לקרוא

Share

שריקה באפילה – אמה הילי

ספר שני הוא תמיד בעיה; תמיד ניצב לפני הסופר/ת אתגר לעמוד בציפיות שנוצרו עם ספר הביכורים ה"כה מוצלח" ש"זכה לשבחי הביקורת; תמיד יבקשו הקוראים עוד מאותו הדבר.

אלא שה"דבר" הזה חמקמק ביותר. לא ברור לגמרי. איך בדיוק הפך הספר הראשון לכזו הצלחה? ספר שהפך את הסופר/ת ל"דבר הבא", "ההבטחה" וכו'.

כל הלבטים הללו מופיעים כל כך יפה בספר "האמת על פרשת הארי קברט" כעלילת מסגרת לסיפור העלילה העיקרי (ספר מצוין, אגב).

דומה שאף הסופרת – אמה הילי – בספר הזה היטיבה לתאר את העניין (בתחום שונה לגמרי):
"… היא הרגישה שאמנים תמיד מתחילים עם ציורים יפהפיים, תמונות שכל אחד היה רוצה לתלות בבית, ומסיימים ביצירת דברים מפלצתיים, מכוערים וחסרי פשר. .." (*)

ובכן, אמה הילי. בספרה הראשון "אליזבת איננה", היתה איזו רעננות, הבטחה, משהו שונה. לכן מובן שהציפיה לספרה החדש, השני, היתה רבה ביותר.

ואכן, ניכר בספר הזה – "שריקה באפילה" – אותו כישרון כתיבה שהביא לה את תהילתה בספרה הראשון. היא נינוחה יותר, אולי, מרשה לעצמה "להתפזר" מעט, להיות פחות קוהרנטית, "לבלבל" את הקורא/ת, שנדרש/ת "לאפס" עצמו/ה בתחילת כל פרק, כדי להבין בדיוק באיזו נקודת זמן נמצא הפרק הספציפי; ומשום שהפרקים כה קצרים, נדרש לעתים מאמץ שכזה מדי עמוד או שניים.

להמשיך לקרוא

Share