ארכיון חודשי: אפריל 2019

זרע-רע – מרגרט אטווד

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

להמשיך לקרוא

Share

Lethal White – Robert Galbraith / J.K. Rowling

בתקופה האחרונה ישנה איזו מגמה מעניינת למדי בעולם ספרות המתח: ספרי מתח "בהמשכים", כשההמשכים נוגעים אך ורק לעלילותיהם ולחייהם הפרטיים של גיבורי הספר – הבלשים / השוטרים / החוקרות; תמיד היו גיבורים ש"עברו" מספר לספר, אולם חייהם הפרטיים כמעט ולא נכנסו לספרים עצמם, אלא רק באזכורים רחוקים. המגמה העכשווית הופכת את חייהם של הגיבורים והגיבורות לחלק מן הספר, אם כי, ברוב המקרים, החלק הזה (כמעט) לא מהותי לעלילה עצמה. כך ניתן לקרוא ספרים דוגמת הספרים בסדרת הארי הולה של יו נסבו גם שלא לפי סדר הוצאת (והגדילה לעשות ההוצאה לאור בארץ שהחלה להוציא מן הספר השלישי בסדרה, ו"נזכרה" בשניים הראשונים רק לאחר מספר שנים).

אלא שלג'יי קיי רולינג (או בפסבדוניה: רוברט גלבריית), יש תוכנית אחרת לגמרי עבור קוראיה וקוראותיה; הם יכולים, אמנם, לקרוא כל ספר בפני עצמו, אבל חייהם וקורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הבלש הפרטי ועוזרתו, שזורים לגמרי בסיפור עצמו, ומי שלא יקרא על פי סדר הוצאתם, יחמיץ משהו מן ההנאה הכרוכה בקריאת הספרים הללו. והנאה אכן מובטחת.

קודם כל – הכתיבה. כאילו מובן מאליו, אבל זה כלל לא כך; ישנם לא מעט סופרים וסופרות שלקרוא בכתביהם משול לגריסת חצץ בשיניים; אבל רולינג? תענוג. בעצם, כל מי שמכיר את כתיבתה מסדרת הארי פוטר או מ"כסא פנוי", לא יכול שלא להבין על מה מדובר כאן. וגם העלילה, כמובן, המכילה בתוכה תפניות והפתעות כשהחשוד/ה ברצח (היה רצח? אולי זו התאבדות?) מתחלף תדיר עם חשודים אחרים, והקורא/ת תוהה עד כמה ניתן להטעותו/ה. ועלילות המשנה המשתלבות ומשתרגות לתוך העלילה הראשית, או נספחות לה; הן זהו משרד חקירות, ויש להם כמה תיקים שעליהם לטפל בהם, ואותם תיקים שאינם מענייני העלילה הראשית, עדיין מהווים חלק חשוב בפיתולי הסיפור, או הפרעה לו, ובהכנסה הקבועה המאפשרת פרנסה לשני הגיבורים. וכמובן, כנזכר לעיל, סיפוריהם הפרטיים, המהווים חלק בלתי נפרד מהעלילה הראשית.

להמשיך לקרוא

Share

השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשיך לקרוא

Share

אור הירח – מייקל שייבון

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

"החגיגות השנתיות לכבוד רחמנותו של האל, עוזו והצדק שלו, הסעודות או הצומות לתפארת שמו, הניסים שעשה כביכול לנו ולאבותינו – לדעתו של סבא שלי כל אלה התאיינו מול הדבר שהוא עדיין לא למד לקרוא לו השואה. במצרים, בשושן, בימי יהודה המכבי, אלוהים התערב וגאל אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה; נו, אז מה. כשנשלחנו למשרפות אלוהים ישב עם אצבע נטויה בתחת ונתן לנו להישרף. ב- 1947 הייתה לדעתו של סבא שלי רק סיבה אחת להמשיך להגדיר את עצמך יהודי, להמשיך להיות יהודי קבל עם ועדה: כדי להגיד להיטלר 'זין בעין'." (עמ' 108).

להמשיך לקרוא

Share