ארכיון חודשי: אפריל 2019

השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשיך לקרוא

Share

אור הירח – מייקל שייבון

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

"החגיגות השנתיות לכבוד רחמנותו של האל, עוזו והצדק שלו, הסעודות או הצומות לתפארת שמו, הניסים שעשה כביכול לנו ולאבותינו – לדעתו של סבא שלי כל אלה התאיינו מול הדבר שהוא עדיין לא למד לקרוא לו השואה. במצרים, בשושן, בימי יהודה המכבי, אלוהים התערב וגאל אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה; נו, אז מה. כשנשלחנו למשרפות אלוהים ישב עם אצבע נטויה בתחת ונתן לנו להישרף. ב- 1947 הייתה לדעתו של סבא שלי רק סיבה אחת להמשיך להגדיר את עצמך יהודי, להמשיך להיות יהודי קבל עם ועדה: כדי להגיד להיטלר 'זין בעין'." (עמ' 108).

להמשיך לקרוא

Share