אתחיל מהסוף – הספר הזה מומלץ ביותר, למרות מגרעותיו (המועטות ביותר) . זהו ספרה הבוגר ביותר, הבשל ביותר של ניקול קראוס, עד כה. בספר הזה נראה כאילו הסופרת עלתה שלב / קפצה מדרגה בחייה, ועולם חדש (ומבטיח) מתחיל.

 ארבעה סיפורים בספר בֵּית גדול : סיפורה של סופרת אמריקנית, כבר לא כל כך צעירה, שמירב כתיבתה נעשה על שולחן כתיבה גדול, בעל מגירות רבות, שולחן שנמסר לה פעם, לשמירה, על-ידי בחור צ'יליאני צעיר שבחר לחזור לצ'ילה, ואחר כך נעלם.  והשולחן הזה, רק עליו היא כותבת, ודומה שהוא שואב את כל ישותה, ולא הרבה נשאר ל"מסביב" – בית, בן זוג, חיי חברה.

 ועוד סיפור – איש לא צעיר שזה מכבר התאלמן, והוא כותב-מדבר אל בנו הצעיר, מנסה לקרבו אליו, אחרי שבכל השנים, כמעט מיומו הראשון של הילד, נפער ביניהם מרחק, שרק הלך וגדל עם השנים, הלך וגדל.

כל ההתחשבנויות שבין הורים לילדים, והפעם "מטעם האב" שהוא המבוגר האחראי, והוא האחראי לתהום הפעורה בינו לבין בנו… ואולי לא.

 ואלמן אחר – אף הוא לא צעיר, אנגלי; אף הוא איבד את אשתו לאחרונה. בשנותיה האחרונות סבלה האשה מאלצהיימר, וכשרון הכתיבה אבד לה לאט לאט.  בחדר העבודה שלה עמד פעם שולחן כתיבה גדול ביותר, בעל מגירות רבות, שולחן שגימד את החדר בו עמד, ורק עליו כתבה; דומה ששאב את כל ישותה, שהיתה לו נוכחות משל עצמו. אבל היא מתה, אחרי שכבר שכחה את עצמה מזמן, והוא מתחיל לגלות סודות מעברה, סודות שכל חייה הצליחה לשמור ממנו.

 וסיפורם של אח ואחות, שאביהם – אספן וסוחר בעתיקות – לאחר שהתאלמן מאשתו האהובה במיוחד, החל לנדוד עמם ברחבי העולם, בין בתים שונים, עם רהיטים משתנים, בחיפושו אחרי שלווה. ובחיפוש הזה הטיל את עולמם לכאוס. וכל חייו הוא מחפש שולחן כתיבה גדול במיוחד, עם מגירות רבות.

 מתישהו ייפגשו הסיפורים, או חלקם; מתישהו יקשר החוט המחבר. כתיבתה של קראוס, בשלה יותר מספריה הקודמים, בוגרת יותר. יש בו הסטוריה יהודית עתיקה, והסטוריה ישראלית חדשה. יש בו כאבן של אמהות, כאב בלתי נסבל כמעט, שאין ברירה אלא להמשיך ולשאתו: "..רק בהמשך הגעתי להבנה שלהיות אמא הוא להיות אשליה. כל כמה שתעמוד על המשמר, בסופו של דבר היא אינה יכולה להגן על הילד שלה – לא מפני כאב, או אימה, או הסיוט של אלימות, מפני רכבות חתומות שנוסעות במהירות בכיוון הלא נכון, רשעותם של זרים, דלתות נסתרות, תהומות, שרפות, מכוניות בגשם, מפני המזל." (עמ' 266).

יש בו כאבם וחרדותיהם של הורים, אמהות ואבות, לשלומם של ילדיהם, לשלום גופם, לשלום נפשם, וחוסר האונים הזה, המובנה באמהות ובאבות, עת ילדיהם, גם משבגרו, נתקלים בחרדות ובאימות, חוסר היכולת לשמור נפשם מכל רע.

 קראוס, ביכולת ביטוי מופלאה, מצליחה לדבר בקולם של גברים האוהבים את בנות זוגם אהבה עזה ורבה, המסוגלת להכיל ולמחול על כל הסודות, וחסרונן של הנשים הללו, הופך אותם לאבודים.

ועוד מצליחה קראוס לתאר בדיוק מופלא את עלבונם של אנשים שכבר אינם צעירים, עלבונם על בגידת הגוף, רפיסותו, לאותו.

פעם, בערב ספרותי אחד שנכחתי בו, סיפרה קראוס כי סיפוריה נכתבים "תוך כדי"; גיבוריה מובילים אותה לכתוב את סיפוריהם. בספר הזה ישנם סיפורים נפלאים, אלא שהחוט המקשר ביניהם דק עד מאד, ולפעמים בלתי קיים. חלק מן הסיפורים גם נותרו חסרי איזשהו סיום, כאילו הובילו אותה גיבוריו אל נקודה מסוימת בזמן, ועזבוה שם. יש בו גם איזה נסיון, מאולץ משהו, להכניס "יותר מדי" הסטוריה יהודית, שלא תמיד נראית לגמרי שייכת.

אבל הספר בכללותו, כאמור, הבוגר והבשל ביותר בין ספריה, עד כה, ומומלץ ביותר.

 ומשהו על התרגום: שאול לוין הוא מתרגם מצוין ביותר; דווקא משום כך צרימות (מועטות) בתרגום פגמו בחדוות הקריאה.

כך – האמירה "כולם לקום" שהיא תרגום מילולי מאנגלית – All Rise; בעברית אומרים פשוט: בית המשפט! נכון שבכך אובד כפל המשמעות הנמצא בשפת המקור, אבל יש צרימה ואי-מובנות בשימוש בתרגום המילולי.

ועוד – שם מקום – "נהר איסט"; מוטב היה לומר "איסט ריבר" – כי "נהר איסט" נשמע כמו מקום מומצא, בעוד שאת ה"איסט ריבר" מכירים כולם.

 ובעניין שם הספר – צריך להגיע כמעט עד סופו כדי להבין למה "בֵּית" ולא "בַּית"?

אבל הדרך "שווה" כל רגע (כמעט).

 בֵּית גדול – ניקול קראוס. מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות (283 עמודים)

  (פורסם ב– 14 אפריל, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(Great House – Nicole Krauss)