שבריר – סטיב טולץ

shavrir

"… מי בכלל יקרא את זה… יהיה מישהו שיקרא? חייב להיות לפחות אדם אחד מתוך שישה מיליארד שיש לו כמה ימים פנויים. נפש משועממת אחת מתוך הכמות המדהימה של בני אדם שממלאים את הכדול הכחול-הירוק הקטן שלנו." (עמ 624)

ג'ספר דין גדל במשפחה לא נורמטיבית; מאד לא נורמטיבית. אמו מתה מתישהו בעברו, אביו לא ממש מתפקד, לא לגמרי, זאת אומרת, ויום אחד אף נודע לו, לג'ספר, כי דודו, אחי אביו שאינו בין החיים כבר מזמן, היה פושע ודמותו אהודה ביותר עד היום באוסטרליה.

הידיעה לגבי דודו נוחתת על ג'ספר בהפתעה, מפי ילדים אחרים, במסגרת התעללות כזו או אחרת, ילדים, אתם יודעים:

"אין מה לומר, ילדים שואבים מצפייה במכות עונג בל ישוער. ממש אורגזמה חגיגית מהממת. זה טבע האדם לפני שהגיל והנסיון הקהו אותו! זו האנושות כשהיא חדשה מהניילונים! כל מי שאומר שהחיים הופכים אנשים למפלצות צריך לבחון את טיבם הגולמי של ילדים, חבורה של גורים שעדיין לא יודעים כישלון מהו, ולא חרטה, אכזבה או בגידה, ובכל זאת הם מתנהגים כמו כלבי פרא." (עמ' 21)

 ג'ספר שלא היה מודע כלל לקיומו של הדוד הזה, פונה לאביו, וזה מספר לו ("מנחית" תהיה מלה מדויקת יותר) את תולדותיו: אם (סבתו של ג'ספר) בת למשפחה יהודית שנמלטה מפולניה מפני הגרמנים וחזרה אחרי הרבה שנים, רק כדי להרצח על ידי הפולנים שלא בדיוק רצו להחזיר רכוש שהשתלטו עליו. ונותרה רק האשה הצעירה, הרה. וברחה משם לאוסטרליה.

"אלה אבני היסוד של המהות שלך. פולני. יהודי. נרדף. פליט. " (עמ' 16)

 אבל זו רק ההתחלה של הספר עב הכרס הזה (624 עמודים, ליתר דיוק)  המלא בסיפורו של ג'ספר דין, ובסיפורו שלך מרטין דין, אביו.

על החיים בעיירה נידחת באוסטרליה, שהעיסוק המרכזי וכל סיבת קיומה הוא בית הכלא הבנוי בסמוך לה, על האנשים החיים בעיירה הזו, אנשים רגילים, עם אהבות ושנאות כמו כולם, רק במקום קטן במיוחד. על אכזריותם של ילדים. על אכזריותם של אנשים מבוגרים.

 מרטין דין, ילד חולני, אחיו של טרי דין הנערץ כבר מילדותו, ילד לא אהוב אך גאון, הנושא עמו תיקון עולם משלו.. רק שעולמו מסוכסך עליו. קנאת אחים ואהבה גדולה קיימות ביניהם כל הזמן, ובמקביל, מה שלא מוסיף ליציבותו הנפשית של איש מהם.

 ג'ספר מספר את סיפורו של אביו, ואת סיפורו שלו, סיפור עם תפניות מפתיעות (בחלקן), ומלא בתובנות ובמשפטים חכמים, מצחיקים, מאירי עיניים ובעיקר בוטים. כאלה הגורמים לקורא/ת להרהר בכל מיני אמיתות בחייו.

 עברו של האב מקרין על חיי בנו, כפי שבדרך כלל, עברם של אנשים מקרין על חיי בניהם, אלא שחייו של מרטין, כאמור, היו חיים לא פשוטים כלל

 "אין ספק – העבר הוא גידול ממאיר וסופני המתפשט אל ההווה." (עמ' 17)

 בהמשך יתבררו לג'ספר כמה וכמה עניינים הנוגעים לחייו, לאמו, לדודו. ומתישהו בחייו הוא מתישב לכתוב את הספר הזה – סיפורו של אביו, שהוא סיפורו שלו.

 אל הספר זה לא הייתי מגיעה אלמלא המלצתה החמה של מישי, ואחר כך המלצתו של רובי. ובהתיחס לציטוט שהבאתי בתחילת הסקירה הקצרה הזו – הרי שנמצאו כבר לפחות שלושה אנשים שקראו את הספר המצחיק, מלבב, מרנין, משעשע, עצוב, קורע לב, חכם, ציני, שובר מוסכמות, אתיאיסט ושוב מצחיק.

מן הספר הזה אספתי ציטטות לכל אורכו, והן רק חלק קטן מכל אלה שרציתי, אבל – בכל זאת – אי אפשר להעתיק ספר שלם. אבל נותר לי "מחסן" שלם שמדי פעם אביא ממנו, או סתם אעיין בו להנאתי (והוא אף מובא כאן, בסוף המלצתי הנלהבת)

מומלץ בהחלט ולגמרי

 שבריר – סטיב טולץ. תרגום משובח: אהד זהבי ואילת אטינגר (חוץ מהשם! לא הבנתי למה תרגמו את: A Fraction of the Whole ל"שבריר"). הוצאת עם-עובד (624 עמודים)

(פורסם ב– 21 מאי, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(A Fraction of the Whole – Steve Toltz)

ו"מחסן" הציטוטים הנפלאים

"כשמתאמצים כל כך לשכוח מישהו, המאמץ עצמו נעשה זיכרון. ואז צריך לשכוח את השכחה, וגם זה משהו שזוכרים." (עמ' 20)

 "כשאנשים חושבים שימיך ספורים, הם נחמדים אליך מאד. רק כשאתה מנסה להסתדר בחיים הם שולפים ציפורניים." (עמ' 28)

"'כיסאות מוזיקליים' – עוד משחק אכזרי. כיסא אחד חסר, וכשהמוזיקה נפסקת צריך להתיישב מהר. מסיבות ילדים עוברות ממוסר השכל אחד למשנהו. המוזיקה רועמת, אתה לא יודע מתי היא תיפסק, אתה נמצא במתח בלתי נסבל לאורך כל המשחק… המשחק הוא משל לחיים – אין מספיק כיסאות או הנאות לכולם, אין מספיק אוכל, אין מספיק שמחה, או מיטות או מקומות עבודה או צחוקים או חברים או חיוכים או כסף או אוויר צח לנשימה… אבל המנגינה לעולם נשארת." (עמ' 48 – 49)

 "רבנים מבינים באלימות, כי הם עובדים אצל אל שידוע בחרון אפו. הבעיה היא שהיהודים לא מאמינים בגיהינום, ולכן אין להם את אוצר הדימויים המבעית שעומד לרשות הקתולים ושאפשר להרעיל בעזרתו את מערכת העצבים של בני נוער. אי אפשר לפנות לנער יהודי ולומר לו, 'אתה רואה את הבור עם האש שם למטה? אתה בדרך לשם'. צריך לספר לו על אל שדי נוקם ונוטר, ולקוות שהוא יבין את הרמז." (עמ' 88 – 89)

 "קשה לגמול גבר מתפקיד הבעל המכה, ממש כשם שקשה לשכנע אשה לברוח מביתה רק מפני שהיא מקרה מובהק של תסמונת האשה המוכה. זה לא עובד ככה." (עמ' 94).

 "מוסדות לעבריינים צעירים, פנימיות, בתי סוהר – צורת הענישה הזאת היא-היא מקום המפגש של עבריינים מתחילים. המדינה כל הזמן דואגת להכיר פושעים מסוכנים זה לזה; היא מחברת אותם לרשת." (עמ' 117 – 118)

 "דתיים מטורפים!  לא זו בלבד שהם מאמינים באלוהים, הם גם קוראים את מחשבותיו. הם חושבים שהאמונה נותנת להם גישה חופשית לרשימת המטלות המהוללת שלו." (עמ' 181)

 "כמה מטופש מצידנו לחשוב שאלוהים שומע את המחשבות שלנו רק כשאנחנו מפנים אותן אליו ולא כשאנחנו חושבים את המחשבות המלוכלכות שלנו ביומיום…. אמונה פירושה שיש לנו הסכמה עם הבורא שהוא לא יצותת ללחישות שהמוח שלנו לוחש לעצמו אלא אם כן הזמנו אותו." (עמ' 218)

 "… החלטות לשנה החדשה הן הודאה בזה שאנחנו יודעים טוב מאד שאנחנו ולא אף אחד אחד אשמים באומללות שלנו." (עמ' 222)

 "אנשים מדברים על הזמן על זכויות הילד, אבל אלה אף פעם לא הזכויות הנחוצות לך כשנחוצות לך זכויות." (עמ' 297)

 "אני חושב שזה אבדן התמימות האמיתי: הפעם הראשונה שאתה קולט את הגדרות שיגבילו את הפוטנציאל שלך." (עמ' 299)

 "הבעיה היא שרוב הזמן אלוהים אולי אמור להיות הגיבור, אבל הוא יוצא הרשע. תראה מה הוא עשה לאשת לוט. איזו ישות אלוהית הופכת אשה של מישהו לנציב מלח? מה היא כבר עשתה? סובבה את הראש?.. האלוהים הזה הוא לא אל-זמני, אלא תקוע עמוק בזמן; אחרת הוא היה יכול להדהים את הקדמונים ולהפוך אותה, נניח, למסך טלויזיה שטוח..." (עמ' 356)

"מוזר שצריך לעבור הכשרה מקצועית כדי להיות רופא או עורך דין, אבל לא כדי להיות הורה. כל אוויל יכול להיות הורה, אפילו בלי לעבור סדנה של יום. …

למה אתם כאן? … אתם חושבים שההורים שלכם שאלו את עצמם למה הולידו אתכם? … הם עשו את זה כדי להקסים את עצמם, כדי לספק את הצרכים הנפשיים שלהם.  …

מה ההורים שלכם רוצים מכם? … אתם שייכים להם, וכל אחד מכם הוא בעיניהם לא יותר מהזדמנות להגשים את השאיפות הכושלות שלהם!". (עמ' 359)

 "אדם לא יכול למחול לעצמו על כל מעשה עוולה. הוא לא תמיד יכול לוותר לעצמו. ובעצם, בנסיבות מסוימות, אין מחילה למי שמוחל לעצמו." (עמ' 364)

"'אל תוותר על התאהבות, ג'ספר, זה אחד התענוגות הגדולים שיש.'

'תענוג? כמו אמבטיה חמה בחורף?'

'בדיוק.'

'עוד משהו?'

' זה עושה לך הרגשה שאתה חי, חי ממש.'

'נשמע טוב. מה עוד?'

'זה מבלבל אותך כל כך, עד שאתה לא מוצא את הידיים ואת הרגליים.'

חשבתי על זה. 'אבא,' אמרתי, ' עד עכשיו תיארת את האהבה כתענוג, כסם ממריץ וכאיבוד עשתונות. יש עוד משהו?'

'מה עוד אתה רוצה?,

'לא יודע, משהו גבוה יותר או עמוק יותר.'

'גבוה יותר או עמוק יותר?'

'משהו משמעותי יותר.'

'כמו מה?'

'לא יודע.'

הגענו למבוי סתום…" (עמ' 371)

"אי אפשר להבין איך אנשים מתפעלים בכלל חיי נישואים. כשבנאדם עובר מחדר השינה לחדר הרחצה או מהמטבח לחדר השינה, הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לעצור בדרך ולפטפט." (עמ' 470)

 "בעשורים האחרונים החדשות נהיו בידור. לכן ההתמכרות של אנשים לחדשות היא בעצם התמכרות לתפקיד לשהן כבידור. אם משלבים את כח המחשבה עם ההתמכרות לחדשות מבדרות, אז על אותו חל ממאות מיליוני האנשים, כלומר מקהל הצופים, שרוצה שלום על פני כדור הארץ, מאפיל חלק אחר שרוצה את הפרק הבא בסיפור. מי ששומע חדשות ומגלה שאין חדש, מתאכזב. אנשים בודקים את החדשות פעמיים-שלוש ביום – הם רוצים דרמה, ודרמה פירושה לא רק מוות אלא מוות לאלפים, ולכן כל מי שמכור לחדשות מייחל בתוך-תוכו לפורענות יותר גדולה, ליותר גופות, למלחמות יותר ראוותניות, למתקפות אויב יותר מזעזעות, והמשאלות הללו יוצאות כל יום לעולם. … ברגע זה, יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, המשאלה של כולם היא משאלה שחורה." (עמ' 613)

 

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *