"כבר קשרתי את גורלי ביהודי, אבל פחדי היו פחדיה של ערביה. אפילו לא העזתי לגשת ולשאול את האנשים המודאגים שעל המדרכה. נדמה היה לי שכולם רואים על פני. הרגשתי שאני מהלכת כערביה, מסתכלת כערביה, חושבת כערביה. הגברים והנשים שעל המדרכות ליוו במבט יהודי בנים ואחים ובעלים ואבות שמובלים למלחמה יהודית. הזרות התעצמה בי עם כל פסיעה. … ופתאום פרח הכל, ואני מהלכת כמו בלי פרצוף-פנים, לא יהודיה ולא ערביה, ברחוב שכולו פרצוף מוצק אחד של חרדה ולדאגה ושנאה וזעם. ברחוב הנוהר למלחמה אולי ישתפו אותי היהודים בצחוקם אבל לא ביגונם, ואילו הערבים יגרשו אותי מצחוקם וידרשו ממני לשבת בתוך יגונם." (עמ' 230)

 על מקומו של מיעוט בחברה, על מקומו של מיעוט בתוך חברה עוינת בהגדרה, על מקומו של מיעוט בתוך מיעוט, על מקומו של מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט; אשה, ערביה, נוצריה, בעיר שרובה יהודי, בארץ שרובה יהודי, בתוך מיעוט שרובו מוסלמי. אשה בעולם פטריארכלי.

 ואולי נתחיל מן הפרטי – אשה צעירה בעולם משתנה, מורדת מעט, לא מספיק כדי שתנודה ממשפחתה, לא מספיק כדי שתחיה את חייה כרצונה. לכודה בתוך נסיבות הגדולות ממנה בהרבה, ויש לה רק מעט מרחב שבו היא יכולה לנוע מבלי להפגע.

והמרחב הזה צר עד מחנק; כמעט כלא – בין חדר המדרגות לבין החדר על הגג. מרחב אל זמני / אל אזורי, שהסכסוך היהודי-ערבי אינו נוגע בו, כמעט אינו נוגע בו.

והמרחב שבתוך החדר שהיא חולקת עם אחותה, שבו היא יכולה לקרוא משירי משורר האהוב עליה, לדמיין חיים אחרים.

 אשה צעירה, ערבייה, נוצריה; ואין לה מפלט מן העולם הכופה עליה זהות ואויבים וידידים.

אין לה מפלט.

 מומלץ.

 חצוצרה בואדי – סמי מיכאל. הוצאת: עם עובד. (232 עמודים) 

(פורסם ב– 7 ביוני, 2011 בפורום הספרים של YNET)