"הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו-עצמנו לא מצליחים להבין." (עמ' 8)

 לדה, מרצה לספרות אנגלית בפירנצה, גרושה ואם לשתיים בשנות העשרים לחייהן המתגוררות עם אביהן בקנדה, יוצאת לחופשת הקיץ בעיירת חוף אחת, למרות שזכרונותיה מן הים בילדותה, אינם מרנינים. בכלל, היא לא ממש אוהבת נסיעות או כל חריגה מן השגרה. בדרך מלווים אותה חששות מן החופשה המתוכננת לה, שבוודאי לא תהיה מוצלחת, שהחדר לא יתאים, שהים לא יהיה נעים, שיהיה לה משעמם ובכלל – יכולה היתה לבלות את חופשתה בביתה, במקום לנדוד לאיזו מקום מרוחק.

הכפר מתברר כנעים, החדר כנוח, אפילו עם מראה לים, וגם שפת הים נעימה ונוחה לנופשים.

על שפת הים היא נתקלת במשפחה ענפה מנאפולי, העיר ממנה ברחה, ואליה היא מנסה להתכחש כל ימיה, בגלל הפשטות והבורות שהיא מיחסת לעיר הזו. במיוחד שובות את לבה אם צעירה ובתה הקטנה, הנראות לה כמעט בלתי שייכות למשפחה הזו, בעדינותן ובעולם הקטן שהן יוצרות להן בינן לבין עצמן, והיא צופה בהן ובהליכותיהן כמוקסמת.

ההתבוננות באם ובבת מעלות, לאט-לאט, זכרונות, הבזקים ומחשבות על חייה שלה, על בנותיה, על היחסים בינה לבינן, על החבלים הסמויים הקושרים ביניהן.

בין הזכרונות הללו – בעיקר זכרונות המייסרים אותה על התנהגותה כאם, שיש בה כדי לפגום בתדמית "האם שהיתה רוצה להיות" ה"דונה אידאלה" של האמהות; הרצון להעלים את בנותיה, לפעמים.. הרצון להיעלם בעצמה.

כי "לפעמים הבריחה עוזרת לך לא למות." (עמ' 81)

 ונסיונות הפיוס שלה עם בנותיה, נסיונות פיוס שאולי כלל לא היה צורך בהם, לפחות לא מבחינתן ככל הנראה; נסיונות שגם אם היה בהם צורך מסוים, הרי שלא ממש צלחו:

"כמה טיפשי לחשוב שאת יכולה לספר לילדים שלך לפני שהם לפחות בני חמישים. לשאוף שיסתכלו עלייך כעל בן-אדם ולא כעל פונקציה. להגיד להן: אני ההיסטוריה שלכן, אתן התחלתן ממני, תקשיבו לי, זה יוכל לעזור לכן." (עמ' 96)

 על מקומן של נשים והחיברות שלהן בחברה, כמו גם במרחב הפרטי. על חוסר היכולת וחוסר האונים להיות "הכל" – להתפתח בקריירה המקצועית, להיות אמא מצטיינת, וכמובן: אשת איש אהובה ואוהבת, ועל התסכול המתלווה לחסרים הללו. תסכול המוביל לעתים ל"פיצוץ":

"… עניתי לו שאני עוזבת אותו. הוא לא הבין, ייחס זאת לדיכאון, חיפש פתרונות, התקשר לאמא שלי, צעק שאני חייבת לחשוב על הילדות. אמרתי לו שאני לא מסוגלת לחיות אתו יותר, שאני חייבת להבין מי אני, מהן האפשרויות האמיתיות שלי, ועוד משפטים מן הסוג הזה. לא יכולתי לצרוח לו שאני כבר יודעת הכל על עצמי, שיש לי אלף רעיונות חדשים, אני חוקרת, אני אוהבת גברים אחרים, אני מתאהבת בכל מי שאומר לי שאני מוצלחת, נבונה, בכל מי שעוזר לי להתמודד."  (עמ' 118)

 בספר הזה, כמו בספרה הקודם של פרנטה, שקראתי בעבר- ימי הנטישה – מצאתי עוד ועוד משפטים, מלים, מחשבות המוכרים לי כמעט באופן אישי; כאלה המשקפים מחשבות כמעט מוכרות (ואולי, מוכרות לכל אשה, ואם בימינו אנו).

"הרגשתי כמו מישהי שכובשת לעצמה את הקיום שלה ומרגישה ים של דברים בבת-אחת, ביניהם היה גם חסך בלתי נסבל." (עמ' 137)

 אל הספר הזה הגעתי בעקבות סקירתה המצוינת של שהם סמיט במוסף "ספרים" של "הארץ", ועל כך אני מודה לה.

 מומלץ לכל הנשים המלהטטות בין בית, עבודה, ילדים וחוזר חלילה, לכל הנשים שיום אחד תהיינה כאלה, או שהיו כאלה בעבר, לכל הגברים, שלא תמיד מודעים למכאובים הקטנים הנילווים לאותה להטוטנות, מכאובים ההופכים לקריסה לעתים; ומומלץ לכל אוהבי הספר באשר הם.

 מעורר מחשבה ומטריד במידת מה ואפילו נכנס מתחת לעור, לעתים. אבל – הרי רק ספרים שכאלה משאירים בנו הד לאורך זמן.

הבת האפלה – אלנה פרנטה. תרגום (מוצלח ביותר): מירון רפפורט. הוצאת הספריה החדשה. (164 עמודים)

(פורסם ב – 23 ביולי, 2011  בפורום הספרים של YNET)

(La figlia oscura – Elena Ferrante)