שלך, סנדרו – צבי ינאי

שלך סנדרואשה צעירה, רקדנית, יהודיה, פוגשת איש קצת פחות צעיר, זמר, נוצרי, שניהם הונגרים, שניהם עוברים לאיטליה, בשנים שלפני מלחמת העולם השניה.
נולדים להם ארבעה ילדים, כולם מועברים למשפחות אחרות, כולם נאספים, למעט אחד.

האב חוזר להונגריה, האם הצעירה נותרת באיטליה, ולימים מתה. שלושת הילדים נותרים אצל אומנת נוצריה, המצליחה להעבירם בשלום את ימי המלחמה.
לאחר מכן, מועברים הילדים לפלשתינה, שם נמצא דודם.

זהו הבסיס לרומן המכתבים שכתב צבי ינאי – האח הצעיר לרומולו, כביכול האח האובד.

בשפה יבשה נטולת רגש, כמעט, הוא פורש לפניו את תולדות המשפחה, כפי שהצליח לשחזר מתוך קובץ מכתבים שמצא… את הרגשות אנו מוצאים אך ורק באותם מכתבים – מן הסבתא המודאגת, ומשאר קרובי המשפחה. סנדרו, הכותב העיקרי – ממשיך לדווח בשפה יבשה ועניינית – ובכך, לטעמי, מכריח אותנו, הקוראים, להתעמק בספורו.

לאורך כל הספר מצאתי עצמי מהרהרת באותם אנשים שלא היתה להם אזרחות, והיו נדונים למצוא ולאלתר פתרונות.. ביכולת המופלאה לשרוד.. בדור האבוד של הילדים שבגרו בזמן המלחמה הארורה ההיא… אלה שנאלצו להחליף משפחה ודת, ארץ ושפה, ובכל זאת לשמור על צלם אנוש..

לאורך הספר כולו – הדהדה בי המחשבה – מה הייתי אני עושה במצבה של האם? במקומה של הסבתא? אולי במקום הילדים?

באיזשהו מקום הוא אומר: "… אנשים פשוטים לא עובדים בשירות ההסטוריה והכבוד, אלא למען שגרת יומם." והמשפט הזה תפס אותי בקרביים.. סתם כך משפט מתוך ספר.

כשהייתי צעירה יותר "בלעתי" ספרות שואה וסרטי שואה.. אחר כך חדלתי לחלוטין, ואיכשהו, בשנים האחרונות מתגנבים ספר אחרי ספר חזרה אל תוך רשימת הקריאה שלי; כך – "ילדה" של אלונה פרנקל, "ובאתי על החתום" של אורית שחם גובר, "עורבים" של אבירמה גולן, "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, ועוד.. כל אחד מהם בשפתו המיוחדת, כל אחד מהם מוסיף, בדרכו.

ועכשיו – "שלך, סנדרו".. ואין זה משנה כלל האם רומולו הנמען הוא אכן האח האובד או לא.

אני ממליצה בכל לב.

שלך, סנדרו – צבי ינאי. הוצאת כתר. (344 עמודים)

(פורסם ב- 21.8.2007 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים