עד שיום אחד – שמי זרחין

עד שיום אחד

"..ואולי טבריה נמצאת בכלל בארץ אחרת, ארץ שלא כותבים עליה בעיתונים של מדינת ישראל, ארץ חמה ומזיעה שהאוויר בה עומד והאנשים הולכים בתוכו בקושי, צעד ועוד צעד, כמו בתוך בריכה של חול." (עמ' 389)

 מי שקורא(ת) את העטיפה האחורית בספר הזה "עד שיום אחד" מצפה למצוא כאן את מקונדו.

אפילו המשפט הזה, המצוטט כאן למעלה מדבר על מקום אחר, כאילו מרוחק, כאילו לא כאן.

(אלו שטויות כותבים לפעמים, או בדרך כלל, על כריכות אחוריות)

 טבריה איננה מקונדו, ואיננה "בכלל בארץ אחרת". והלא כולנו היינו בטבריה, ביקרנו שם, עברנו שם (אני אפילו נולדתי שם). אבל חוץ מן הנסיון הזה, להוציא את טבריה למעין חוצלארץ פלאי שכזה – הספר הזה בהחלט מצוין !

 שלומי, גיבור הספר, בנם הבכור של רוחמה הגבוהה ורוברט הנמוך והיפה, אחיו הבכור של חיליק החולני והחכם, אוהב אהבת נפש את אלה, הבת של השכנים. אוהב אותה כך מיום שנחו עיניו עליה, ושניהם רק בני שבע, היא בתם של אבקות אדם שהגיעו מ"שם", והיא ילדה חכמה במיוחד שאוהבת אותו גם. אהבת נפש.

 טבריה היא מקום קטן (יחסית), שבו כולם מכירים את כולם; כל הילדים הולכים לאותו בית ספר, לאותה תנועת נוער, הכל קטן ואינטימי, ואולי יש איזה מקום לתחושת הנבדלות שלהם, הרי אף פעם באמת לא כותבים עליהם בעיתון.

 סיפורי אהבות ושנאות, פרידות ושיבה או אי-שיבה, קללות שהוטלו או לא, דמויות ססגוניות או אפורות, כולם-כולם מאכלסים את הספר הזה,  ממלאים את דפיו בהסטוריות הפרטיות והכלליות; לכל מי שגדל כאן, בשנות הששים והשבעים מזומנת פגישה מחודשת עם פסטיבל הזמר הראשון, הטלוויזיות הראשונות, המזגנים הראשונים.. ההסטוריה הפרטית מתמזגת כאן עם הספר.

 כשאלה עוזבת את טבריה עם אמה לארץ אחרת, שלומי נכנס למעין תרדמת. בלעדיה כאילו אין לו חיים, רק לידם. כשהיא חוזרת הוא מתעורר שוב: "לרגע אחד הם שוב היו קרובים. שני ילדים בני שלוש-עשרה וחצי. ילד וילדה. האחד יושב לצד אמו… השנייה עומדת לצד אמה…"

הוא מסתכל בחלון שהיה מוכר ולפתע הוא נראה קטן ורחוק.

הוא מסתכל בשמשה המאובקת של המונית ותוהה מדוע הכה בו לפתע כאב ישן וחד, זורם מצווארו לאורך כל גופו וממלא את פיו בטעם של געגוע עמום." (עמ' 221)

 כששוב נפרדות דרכיהם מתעממים חייו בשנית, ושוב הוא חי רק באופן חלקי. וסביב אהבתם הגדולה נכרכים סיפור אהבתם של הוריו, על הכעס והקנאה שבהם, והשכנים, האחים והאחיות, הבדידות והקירבה.

 שמי זרחין יודע לספר סיפור ולעטוף אותו בשפה יפה ועשירה, כרוכה באהבתו לטבריה ולנתן אלתרמן (ולשירה בכלל).  רק אל תחפשו שם את מקונדו!

מומלץ בהחלט

עד שיום אחד – שמי זרחין. הוצאת כתר (469 עמודים)

(פורסם ב– 5 בנובמבר, 2011  בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *