חיי נערות ונשים – אליס מנרו

חיי_נערות_ונשיםדל ג'ורדן מתגוררת עם אביה ואמה בחוות שועלים נידחת למדי בקנדה. כדי לעזור לפרנסת המשפחה, או בעצם לפרנס את המשפחה, משום שחוות השועלים אינה עושה זאת, עוסקת אמה של דל במכירת אנציקלופדיות מדלת לדלת.

 בשלב מסוים עוברות דל ואמה להתגורר ב"עיירת המחוז", משום שממנה קל יותר לנסוע עם האנציקלופדיות הללו מבית לבית. האב והאח נשארים בחווה ומנהלים סוג של חיי רווקים (ידם לא תגע בסמרטוט, למשל).

 אמה של דל, תאבת ידע שנאלצה לוותר על לימודיה בשלב מוקדם יחסית, והיא נחושה בדעתה כי בתה תשיג את כל ההשכלה שהיא הפסידה. בינתיים היא קוראת וסופגת לתוכה את האנציקלופדיות הללו שהיא מוכרת לאחרים.

 מקדימה את זמנה, האם הזו; תומכת בשיוויון זכויות לנשים, אתיאיסטית שאינה מאמינה בדבר (למרות שדל מתעקשת כי היא אגנוסטית דווקא, ויש משמעות רבה להבדל הזה באזורים הכפריים, בהם לכל אדם יש איזו כנסיה שהוא משתייך אליה, והשייכות הזו הינה גם שייכות חברתית קהילתית.)

 גישתה המעשית לחיים של האם באה לידי ביטוי, למשל, בהתיחסותה האינסטרומנטלית למוות במשפחה: "'מה זה מוות?' המשיכה אמי בעליזות מבשרת רעות. 'מה זה להיות מת? ובכן, קודם כל, מה זה בן אדם? אחוז גבוה של מים. סתם מים. אין שום דבר מרשים בבן אדם. פחמן. היסודות הפשוטים ביותר. כמה הם אומרים? בשווי תשעים ושמונה סנט? זה הכול. האופן שבו הם מצורים יחד הוא שמרשים. האופן שבו הם מצורפים, הוא שיוצר את הלב ואת הריאות. יש לנו את הכבד. לבלב. קיבה. מוח. כל הדברים האלה, מהם? צירופים של יסודות! צרפי אותם – צרפי את הצירופים – וקיבלת בן אדם. …" (עמ' 56)

 דל, למרות שהיא כה מתביישת באמה מודה כי בעצם: "אני עצמי לא הייתי שונה מאוד מאמי, אך הסתרתי זאת ביודעי את הסכנות הטמונות בכך." (עמ'   92)

 בשנות הנעורים נתקלת דל ביחסי האהבה-שנאה של הבנות עם הבנים, המסתורין שביחסי גברים-נשים, תחילתם של חלומות, של הפנמה או דחיה של הסוציליזציה הממקמת נשים במקום אחד וגברים במקום אחר: "שנאת בנים היתה מסוכנת, היתה חדה ומבהיקה, זכות נסית מלידה. כמו חרבו של ארתור שנשלפה מהסלע במקראה לכיתה ז'. שנאת בנות, לעומתה, נראתה עכורה ושטופת דמע, מתגוננת וחמצמצה. בנים היו באים לקראתך על אופניהם ומפלחים את האוויר בחולפם ברוב פאר, ללא חרטה, כאילו מצטערים שאין סכינים בגלגליהם. והם היו אומרים ככל העולה על רוחם." (עמ' 128)

 וישנה הרכילות שתמיד קיימת במקומות קטנים, בהם כולם מכירים את כולם, וישנן המוסכמות, שגברים לא יכולים להתאפק, ונשים לא באמת נאנסות :

"נעמי רצתה לדבר על התקרית בסככת האופניים. הנערה שדייל מקלאפלין עשה לה את זה, ויולט האסתמטית, עברה מהעיירה.

'טוב שעברה. היא עשתה לעצמה בושות כאן.'

'זאת לא רק אשמתה.'

'בטח שכן. זאת אשמת הנערה.'

'איך זאת יכולה להיות אשמתה אם הוא הצמיד אותה לרצפה בכוח?'

'הוא לא היה יכול להצמיד אותה לרצפה,' אמרה נעמי בנוקשות, ' כי הוא לא היה יכול גם להצמיד אותה לרצפה וגם – להכניס את המה-שמו שלו באותו זמן. איך זה אפשרי?'

'אולי תשאלי אותו? אני אגיד לו שאת רוצה לדעת.'

'אמא שלי אומרת שזאת אשמת הנערה,' אמרה נעמי, מתעלמת ממני. זאת הנערה שאחראית כי איברי המין שלנו הם בפנים ושלהם בחוץ ואנחנו יכולות לשלוט בדחפים שלנו טוב מהם. נער לא יכול להתאפק,/ היא הסבירה לי בטון מבשר רעות,.. טון שהכיר באנרכיה, באלימות המסתורית הרווחת בעולם סמוך זה." (עמ' 147)

 בשלב מסוים דל תעמוד בפני פרשת דרכים – להפנים את דרכי החיים של נערות ונשים בסביבתה הקרובה, להנשא למי שיכול להביא פרנסה טובה, יחסית, ולהשאר באזור הזה, הנידח, או להמשיך ללימודים, לקריירה, למשהו שהוא אחר ממה שיש לחברותיה.

אליס מנרו, בכתיבה חדה ומלאת הומור על החיים באזורים הכפריים הנידחים בהחלט של קנדה, ועל מקומן של נשים ונערות בחברה.

 מזכיר במקצת את "המראה מקאסל רוק" שלה, שהוא מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית, לפחות אותו חלק הנוגע לחייה שלה, מזכיר בחלקים מסויימים את תיאוריה וכתיבתה של מרגרט אטווד, אולי משום ששתיהן כותבות על אותם אזורים, אולי משום ששתיהן כותבות פמיניסטיות.

מרתק, נוגע ללב. מומלץ !

חיי נערות ונשים – אליס מנרו. תרגום (מצוין עם הארות שוליים מאירות עיניים): אורטל אריכה. הוצאת מחברות לספרות. (272 עמודים)

(פורסם ב– 14 נובמבר, 2011  בפורום הספרים של YNET)

(Lives of Girls and Women – Alice Munro)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *