נופל מחוץ לזמן – דויד גרוסמן

נופל מחוץ לזמן

סופר אחד שאני מכירה ושאיבד נפש קרובה אמר לי פעם, כששאלתיו לגבי ספרו הבא, שאין הוא האדם שהיה פעם, ואין הוא כותב כפי שכתב פעם… דויד גרוסמן, לאחר שאיבד את בנו, אף הוא אינו אותו סופר שהיה פעם, וכתיבתו שונה בתכלית השינוי.

לא עוד בחינה ובדיקה מדוקדקת של כל מלה וצליל, מכל כיוון אפשרי, בכל ניסוח העולה על הדעת, אלא כתיבה מזוקקת, מדויקת, חסכונית.

פואטית במידה מסוימת, אם כי החריזה כאן כשהיא נמצאת, אינה באה על חשבון התוכן אלא נבלעת בתוכו, ורק משום השורות הקצרות, הכמו שיריות, נראית לפתע.

 אבל כל הנאמר עד כה עוסק בצורה, והספר הזה כולו קריאת כאב נוקבת, חרישית, פיוטית, נוגעת ללב וקורעת אותו לגזרים.

 איש ואשה יושבים בביתם ושחים ברגע שבו השתנו חייהם לתמיד, לעד; הרגע שבו באה הבשורה:

 "אשה:

היה שקט נורא.

מסביב ליחכה אש

קרה. אמרתי:

ידעתי, הלילה

תבואו. חשבתי:

בוא, תוהו-ובוהו.

 איש:

אי-משם, ממרחק,

שמעתי אותך:

אל תפחדו, אמרת,

בלידה שלו

לא צעקתי, וגם עכשיו

לא אצעק."

(עמ' 13)

 בזמן ההוא הבטיחו איש לרעותו כי איכשהו ימשיכו חייהם, ולא ידעו כי אין בה טעם בהבטחה הניתנת בזמן שכזה.

והאיש קם, ולמרות הפצרותיה של האשה, הולך.. הולך לאיזה "שם" ששם נמצא בנו.

הוא מוכרח.

 ואת לכתו, וכאביו, וכאביהם של אחרים, שאיבדו ילדיהם כמוהו, מתעד כותב קורות העיר, החופר בכאבם,  במבעו, בצורתו, ומעלהו על הכתב, להשביע רצונו של אדונו, הדוכס.

  "אשה שנשארה בבית:

הגפתי

את כל התריסים. כיביתי את כל

האורות. עורי התכסה

פצעים ומורסות. דממה

חשכה, דממה

חשכה, ימים

ולילות אני

בתוכה, עובר

מאוחר, מאובן,

שהרה האסון

אחרי בלות.

…"

(עמ' 68)

 "קנטאור:

… מה עוד אוכל לעשות,

לא לכתוב לא

לחיות, לפחות

הלשון

נשארה, לפחות היא עוד קצת

חופשייה. מוּתָרה.. חֲכָמָה

השפעה, נכון, לַבלָרי? מלאה

סודות ורמזים

וחידות. הנה המלה

אָביתי,

'מה מאוד

אביתי אותו' –"

(עמ' 91)

 ואם לרגע נדמה, או אפשר לקוות שעל איש אחר הוא כותב, מרחיק מעצמו העדות, לא הוא האיש הכואב, ההולך אל בנו ש"שם", אם רק לרגע.. ואז באות השורות האישיות, המוכרות לכל מי שיש בביתו ילד ששמו אוּרי, וילדים אחרים שלא ידעו לבטא את ה-ר', וכל בני הבית, קטנים כגדולים מכנים אותו, את אורי, בכינוי החיבה הזה, נטול ה-ר':

 

ואז הייתי זורק

באגב

מחושב:

אוּאִי?

אני אומַר 'אוּאִי', ואתה

תחליק לכאן ותתמחש

חיש-קל, הד

לקריאתי,

כמו גאות קטנה

שתפכפך

משם

אל תוך היש…

איך קרה, ילדי,

שמכל המלים

כולן,

יש אחת

אשר לעולם,

לעולם

כבר לא תיענה לי?"

(עמ' 94 – 95)

 יש מי שמנסה לזעוק כנגד חוסר ההגיון שבמות הבן:

 ”מורה קשיש לחשבון:

'אב לא יאריך ימים על פני בנו',

הרי זה כלל שהגיונו

המפוכח נטוע

לא רק בחיי אדם, אלא

גם כידוע, במדע

האופטיקה…

…'לעולם

אין האובייקט

('חיי הבן')

רשאי להימצא ביקום

במרחק

שבו יוכל האבל ('הסוביקט

המתבונן')

להקיף במבט אחד

את כולו

מראשית עד כלה'. "

(עמ 96 – 97)

וישנה השלמה, חלקית, לפעמים, או לפחות נסיון שכנוע עצמי – להשלמה עם המוות, עם האין.. אם האין בן הזה… וזה לא כל כך מצליח, לא תמיד.

 "האיש ההולך:

והוא עצמו,

הוא מת,

אני יודע כבר,

אני יודע כבר לומר- אף כי

תמיד בלחישה – 'הילד

מת', אני מבין,

כמעט,

את פירושם

של הצלילים –

…"

(עמ' 100)

 ועל כולם- כולם שורה העצב האינסופי, חוסר האונים, חוסר היכולת להמשיך, חוסר הרצון, חוסר הברירה.

 "דוכס:

באוגוסט הוא מת, וכשהגיע

סופו

של החודש ההוא, אני

כל הזמן חשבתי, איך אוכל

לעבור לספטמבר

והוא יישאר

באוגוסט?"

(עמ' 130)

 "

אשה, צדקת ממני –

אין שָׁם, אין

שָׁם,

וגם אם כל חיי

אלך לשם

לא אגיע שמה, לא אגיע

חי. … "

(עמ' 143)

 "

אני רוצה ללמוד להפריד

את הזיכרון

מהכאב. או לפחות את חלקו,

את מה שניתן, שלא כל הֶעָבָר

יהיה ספוּג כל-כך בִּכאב.

…."

(עמ' 169)

 הספר הזה ספוג בכאב, והכאב נוטף מכל שורה, מכל דף, ואינו מרפה, ואין בו נחמה, כמעט.

והוא יפה להלל בכאב הזה, והוא יפה להלל בכלל.

והוא מומלץ מאד.

נופל מחוץ לזמן – דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה (187 עמודים)

(פורסם ב – 17 בנובמבר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים