חייבים לדבר על קווין – ליונל שרייבר

חייבים_לדבר_על_קווין)

האם רוע הוא עניין מולד? האם ניתן לאתר אותה נקודה בה אדם הופך למשהו מרושע, אפל, זדוני? והרי לכל רוצח יש אמא שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים, אימצה אל לבה, שלחה לגן ולבית הספר. אב שהוליך יד ביד למקומות אלה ואחרים. טוב, אולי לא לכל, אבל לרוב.. ואיך הופכים מילד "רגיל" לאדם הפוגע אנושות בבני אדם אחרים?

 כל הורה מכיר את התחושה (שבדרך כלל לא מודים בה כלל), איזה מין אי-רצון להיות הורה, לאיזה רגע או שניים, בדרך כלל כשהצאצא, או הצאצאית, מוציאים מן הדעת. ומיד אנו ניחמים על שהעזנו להרגיש כך, ומחבקים את הדחוי לרגע (שבדרך כלל, כלל אינו יודע שהיה כזה) וממשיכים כאילו כלום.

אווה חצ'טוריאן לא באמת רצתה להיות אמא, עוד לא. היו לה עוד מדינות לתייר ולחזור מהן הביתה, היו לה עוד עיסוקים שהיו חשובים בעיניה, היא עוד לא הספיקה, באמת (לדעתה) לחיות. אבל פרנקלין רצה והיא נעתרה, והרתה… את קווין.

קווין, כמו חלק מן הילדים, לא היה מן המתרפקים (אולי באיזה אינסטינקט חש בריחוקה של אמו), והתרחק. מן ההתחלה היה מנוכר לה. קצת. או כך היא לפחות פירשה את התנהגותו, אפילו כשהיה תינוק בן יומו.

 אל קווין,  פרנקלין ואווה אנו מתוודעים דרך מכתביה של אווה לפרנקלין. מכתבים חד-צדדים, לעולם אין תשובה להם; אט אט מתגלה תמונה עצובה של אם לרוצח המונים בית-ספרי, הנאלצת לבקרו בבית הכלא בו הוא מרצה עונשו. ממש כמו נערים אחרים, ששמעה עליהם בחדשות:

"… ב- 1996 רצח נער בן ארבע-עשרה בשם בארי לוקאיטיס ממוזס לייק, וושינגטון, מורה ושני תלמידים… כעבור שנה, נער בן שלוש-עשרה בשם טרונל מנגום ירה למוות בתלמיד מבית ספרו… חודש לאחר מכן, רצח אוון רמזי בן השש-עשרה, מבת'אל, אלסקה נער בן גילו ואת מנהל בית הספר, ופצע שני תלמידים נוספים… בסתיו של אותה השנה רצח לוק וודהאם בן השש עשרה מפרל, מיסיסיפי, את אמו ושני תלמידים… כעבור חודשיים ירה למוות מייק קרניל בן הארבע עשרה מפאדוקה, קנטאקי בשלושה תלמידים .. " (עמ' 85) (ויש עוד…)

 במכתביה לפרנקלין, אישה, משרטטת אווה חיי משפחה שבהם התקשורת וההבנה בין הצדדים כמעט ואינה קיימת. אווה רואה בבנה סוג של חריג המתנגח בה בכל דרך אפשרית – החל מדחיית שדיה ביום היוולדו, בכי בלתי פוסק כתינוק, התעקשות להמשיך להשתמש בחיתולים גם בגיל הגן, וכמעט מעבר לכך, ובהמשך, הפגנת סוגים שונים של רוע בעיקר כלפיה. פרנקלין, האב, לעומת זאת, בונה בעיני רוחו את המשפחה הכל-אמריקאית, וכלל אינו מבין על בדיוק אווה מתלוננת.

 העימותים (אמיתיים או מדומים?) בין אווה לבנה נמשכים והולכים, הטינה ביניהם גוברת, כך לפחות על פי אווה, אבל היא מנסה, מן השפה ולחוץ לפחות, להיות אמא ככל האמהות (יש בכלל דבר כזה?). וקווין, אולי מרגיש בדחייתה הקבועה, אולי מפתח דחייה נגדית (ואיך נדע? הלא כל הספר נכתב מפיה). בשיחה ביניהם, הוא מטיח בפניה:"… זאת אחת המלים האהובות עליך, אמא'לה: בורות. הלאה: יהירים. איך היית מגדירה את הפוזה שלך, כשאת מחקה את כל-המפגרים-האלה-שמוצצים-זין-של-צבי-מת-אבל-אני-הרבה-יותר-מגניבה-מהם, אם לא כהתפארות? כאילו, נדמה לך שרק את קולטת את העניין, ואף אחד מלבדך לא מבין כלום… טוב, אז למיטב הבנתי, הדבר היחיד המבחין בינך לבין כל אותם אמריקאים מטומטמים הוא שאת לא שמנה, ורק מכיוון שאת רזה, את מרשה לעצמך להיות צדקנית, מתנשאת ומלאת רגשי עליונות. יכול להיות שאני מעדיף אמא שמנה שלפחות לא היתה מסתובבת בתחושה שהיא עלה על כל אלה שחיים במדינה המזוינת הזאת." (עמ' 350 – 351).

 אווה אכן מצטיירת, לעתים, כגאוותנית, שיפוטית, "יודעת טוב יותר מכל אחד אחר"; אפילו בבית שבחר להם פרנקלין (בצדק מסוים היא מתקוממת בינה לבינה על כך שבחר בלעדיה)  אין היא מוצאת אפילו נקודת אור אחת שתשמח את לבה. להיפך, היא מלאת ביקורת על אלה שתכננו את הבית : "פיתחתי תיאוריה מורכבת לגבי בתי חלומות. לטעמי מדובר בחלום בהקיץ ותו לא, משום כשמקיצים מן החלום, מסתבר שבית החלומות הנכסף הפך לחלום בלהות. עד עצם היום הזה, מעולם לא ראיתי בית חלומות שהנסיון להוציאו מן הכוח אל הפועל עלה יפה…" (עמ' 173)

 אז – איך אפשר להבין את הנער הזה, שנטל, ביום אחד, חייהם של נערים ונערות מבית הספר שבו למד? האם הוא תוצר הדחייה שחשה כלפיו אמו? האם היה דמו אפל מדמם של אחרים? האם הרשע היה טמון בו כל הזמן, ורק אמו ראתה?

והרי אווה ופרנקלין ראו, כל אחד בנפרד, תמונה שונה לגמרי של אותו הנער.

ואיך הפך, ולמה, לרוצח המונים?

 את הספר הזה קראתי לאחר שראיתי את הסרט, כך שהפתעות לא היו לי בו מצד העלילה.  הספר הוסיף, הרחיב והעמיק את דמותם של אווה וקווין (בעיקר) והפך את הנושא למורכב הרבה יותר.

 הפריע לי, במעט, המבנה הליניארי של הספר, שהרי אשה הכותבת מכתבים לאישה לא מוכרחה לבנות סיפור עלילה; אבל, כאמור, במעט.

הספר מומלץ בהחלט

(הסרט מומלץ גם אבל לא לנשים בהריון, או לאנשים המתכננים להביא ילדים לעולם)

 חייבים לדבר על קווין – ליונל שרייבר. תרגום: ענת וינשטיין. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן. (494 עמודים)

(פורסם ב – 9 בינואר 2012 בפורום הספרים של YNET)

(We Need to Talk About Kevin – Lionel Shriver)

ועוד כמה משפטים ש"צדו" את עיני:

"חרף המאמץ האדיר להתייחס באופן זהה לגברים ולנשים, רובנו לא חוששים כשאנו נתקלים בקבוצה של נערות המצחקקות ומגחכות. אבל כל אשה שחלפה אי פעם על פני חבורה פרחחים עתירי טסטוסטרון מבלי להאץ את קצב הליכתה או להשתדל כמיטב יכולתה להימנע מלהביט בהם באופן שעלול לרמז על התגרות או על הזמנה מפורשת, כל אשה לשא חשה הקלה אדירה לאחר שחלפה על פניהם ויצאה מכלל סכנה, נוהגת בטיפשות מבחינה זואולוגית. משום שללא ספק, נערים הם בעלי חיים מסוכנים." (עמ' 87)

 "..אפשר לטעון כי אשליה אינה אלא סוג מסוים של נדיבות…" (עמ' 176)

 "…. מקום זר אינו אלא מקום המעורר בך כיסופים אדירים לחזור הביתה." (עמ'  484)

תגובה לחייבים לדבר על קווין – ליונל שרייבר

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים