חירות – ג'ונתן פראנזן

חירות

וכך זה נפתח:

"הידיעה על וולטר בֵּרגלַנד לא התפרסמה כלל בעיתונות המקומית של סנט פול – הוא ופטי עזבו לוושינגטון שנתיים קודם לכן וכבר לא עוררו עניין כאן בסביבה – אבל בני האצולה האורבנית של רַמזי היל לא היו עד כדי כך נאמנים לעירם שלא יקראו את ה"ניו יורק טיימס". בכתבה ארוכה ובלתי מחמיאה בעליל ב"טיימס" סופר איך הצליח וולטר להרוס לגמרי את הקרייה שלו בעיר הבירה. שכניו לשעבר התקשו ליישב את הדברים שנכתבו ב"טיימס" ("יהיר", "מתנשא", "בעל אתיקה בעייתית") עם האיש הנדיב, החייכן וסמוק הפנים שהיה מדווש על אופניו אל משרדי חברת "3M" לאורך שדרת סַאמיט מדי יום ביומו, אפילו בשלגים של פברואר; נראה להם משונה שוולטר, שהיה ירוק יותר מגרינפיס ובעל רקע כפרי, יסתבך בעסקאות מפוקפקות עם תעשיית הפחם ובפגיעה באיכרים. ומצד שני, תמיד היה משהו לא לגמרי בסדר במשפחת ברגלנד." (עמ' 11)

 "לא לגמרי בסדר" –  הגדרה קצת ממעיטה למשפחה שפראנזן כותב עליה.

 אמריקה של לאחר האסון הלאומי של ה- 11 בספטמבר 2011, היא הרקע, משפחת ברגלנד – משפחת הפרוורים הכל-אמריקאית היא הגיבורה, פראנזן הוא הכותב.. ומכאן רק פירוק איטי, מפורט (625 עמודים) ומכאיב של מיתוסים, אמונות, מוסדות – פראנזן !

 משפחת ברגלנד: אב – וולטר, הבן האמצעי, האחראי, במשפחה מתפרקת, מן מעמד בינוני נמוך. אב שיכור תמידית, אם בעלת תושיה, מתפקדת ומחזיקה בכח את המשפחה, מחזיקה, בעזרת וולטר את המוטל הנידח, סומכת עליו ותומכת תמיד באחיו.

אם – פטי, נערת זהב אמריקנית. בת בכורה משפחה מן המעמד הבינוני הגבוה מאד; אב עורך דין, אם החברה בבית המחוקקים, יהודיה למחצה (ומתכחשת לכך לחלוטין). אמה תמיד מוצאת זמן לכל ילדיה, למעט פטי. פטי, שחקנית הכדורסל בקולג', שאמה מעולם לא מצאה זמן לבוא למשחקיה. פטי שחברה לכתה הופכת למעריצה-מטרידה-החברה הכי טובה, דרכה מכירה פטי את וולטר, לימים בעלה ואבי ילדיה.

בת – ג'סיקה, אחראית, רצינית, קרובה לאביה בדרך כלל

בן – ג'ואי, נער זהב כל אמריקני בפני עצמו, נערץ על ידי אמו (עד גיחוך?), הופך לנפש הקרובה אליה ביותר (לדעתה) עד ש..

וולטר ופטי חיים בפרבר כל-אמריקני, שבו כולם דומים לכולם, ומי שקצת חורג מגבולות "הטעם הטוב" זוכה לקיתונות השמצות באזני כל השכנים והתרחקות שלהם ממנו. וולטר עובד ב- 3M, פטי עקרת בית "מן הפרברים", עם עוגות ועוגיות ומתנות לכל משפחה חדשה בשכונה, אירוחים, ובכלל – אמריקנית פרברית למופת.

או שלא.

כי מתחת למעטה הכל-אמריקני שוצפים זכרונות העבר שעיצבו את אישיותו של כל אחד מהם ועשוהו למה שהוא היום, אלה המכוונים ויכוונו את כל פעולותיו לעתיד לבוא.

 על הדרך נפגוש גם בגיבורי המשנה – ריצ'רד כץ, חברו הטוב של וולטר, מוסיקאי, בן זוגה לרגע של חברתה-הטובה-ביותר / מעריצתה של פטי. כץ, יהודי, פעם מוסיקאי מן השוליים ההופך למיינסטרים, דכאוני במידה מסוימת, המוצא נחמה בידיעה ש"… אותה הישרדות פרדוקסלית-כביכול של האישיות הדיכאונית במאגר הגנים האנושי מעידה שדיכאון הוא בעצם הסתגלות מוצלחת לכאב ומצוה בלתי פוסקים: פסימיות, דימוי עצמי נמוך ותחושה שלא מגיע לך כלום, חוסר יכולת לשאוב סיפוק מהנאה, מודעוּת מייסרת לנבזות הכללית של העולם – אצל אבות אבותיו היהודים של כץ מצד אביו, שגורשו משטעטל לשטעטל, בידי אנטישמים חדורי שנאה, ואצל האנגלים והסקסונים מצד אמו, שעמלו בפרך לגדל שיפון ושעורה באדמה הדלה ובקיצים הקצרים של צפון אירופה, הרגשה רעה מתמדת וציפייה לגרוע מכול היו הדרך הטבעית לאיזון בחייהם האומללים. כי בסופו של דבר, אין הרבה דברים שמענגים אדם דיכאוני יותר מחדשות רעות באמת. ברור שזו לא דרך החיים האופטימלית, אבל יש לה יתרונות אבולוציוניים. דיכאוניים שנקלעו למצבים קשים העבירו לדורות הבאים את הגנים שלהם, גם אם מתוך ייאוש, בשעה שהשואפים להתקדם המירו את דתם לנצרות או עברו למחוזות שטופי שמש. מצבים קשים היו בית הגידול של כץ בדיוק כמו שמים עכורים הם בית הגידול של קרפיונים." (עמ'218 – 219).

אלייזה – החברה-הכי-טובה / המעריצה האובססיבית / החברה לרגע של ריצ'רד, הנגררת / נסחבת אחרי פטי לכל מקום, ההופכת לאשת סודה, למסיתה ומדיחה לדבר עבירה (עישון, למשל), וכפי שמסתבר לקורא/ת, די מהר, וגם לפטי, מתישהו, בעלת הפרעה נפשית עמוקה.

 ג'ואי – הבן המועדף, הנער המחונן, המוכשר כל כך, המפנה לפתע עורף למשפחה המגוננת ועובר לגור אצל השכנים הכה-המוניים, שבתם מעריצה אותו. מתנתק מהוריו, ממשפחתו.. כמעט.

ועוד "שחיטות" מזומנות לקורא/ת לאורך הספר: תרבות הצריכה (זוכרים את ה"לקנות לקנות לקנות" של אחרי ה- 11.9?) היהודים ונאמנותם הכפולה, ודעותיהם הנחרצות על איך אמריקה צריכה לנהוג בישראל:

"'חוץ מזה, אין שם בעיה של התנחלויות לא חוקיות ופלסטינים שלא מקבלים זכויות?'

'כן, יש שם בעיה! הבעיה היא שהם אי פצפון של דמוקרטיה עם ממשלה פרו-מערבית, מוקף בים של פנטים מוסלמים ודיקטטורים עוינים.'

'כן, אבל זה רק אומר שזה היה מקום טיפשי לשים בו את האי הזה,' אמר ג'ואי. 'אם היהודים לא היו הולכים למזרח התיכון ואם לא היינו צריכים להמשיך לתמוך בהם, אולי מדינות ערב לא היו כל כך עוינות כלפינו.'

'אחי. שמעת על השואה?'

'אני יודע. אבל למה הם לא באו לניו יורק? היינו מקבלים אותם. הם היו יכולים לקבל כאן את בתי הכנסת שלהם, וכן הלאה, ולנו היו יכולים להיות יחסים נורמלים עם הערבים.'

'אבל השואה קרתה באירופה, שהיתה אמורה להיות תרבותית. אחרי שאתה מאבד חצי מהאוכלוסיה שלך בכל העולם ברצח עם, אתה כבר לא מוכן לסמוך על אף אחד שיגן עליך חוץ מעצמך.'" (עמ' 286 – 287)

 על הפוליטיקה האמריקנית: "… זה מה שנראה לי כל כך מרענן במפלגה הרפובליקנית. הם משאירים לשיקול דעתו של כל אדם את ההחלטה מה יכול להיות עולם טוב יותר. זו מפלגת החירות, נכון? לכן אני לא מבין למה לנוצרים המוסרניים חסרי הסובלנות האלה יש השפעה גדולה כל כך על המפלגה. האנשים האלה מתנגדים בתוקף להפלות. חלקם מתנגדים אפילו לסגידה לכסף ולמוצרי צריכה חומרניים. אני חושב האייפוד הוא הפרצוף האמיתי של המפלגה הרפובליקנית… " (עמ' 228)

 גם "הירוקים" המסתמכים על מימון מבעלי הון הממרקים מצפונם בתמיכה במטרות "נכונות" אלה ואחרות; כך למשל, מיליארדר חובב ציד עופות גדולים, מקציב סכומי עתק להקמת שמורות קינון לצפורים קטנות (מזן ספציפי אחד), תוך ניצול מצבורי פחם בדרך של פיצוץ פסגות הרים, העתקת תושבי אותן שמורות לעתיד והעסקתם במפעל שכל עיסוקו נועד לתמוך במכונת המלחמה ובזכייה (לא ממש הוגנת או חוקית) במכרזים של הממשל.

 ועוד ועוד.. פראנזן אינו חס על איש, אין בו חמלה לגיבוריו, הראשיים או המשניים, את זה הוא משאיר לנו, הקוראים, המוכרחים, בסופו של דבר לחוס עליהם; הם רק בני אדם.

ועניין אחד, שיתוקן כך אני מקווה, בהוצאות הבאות: בעת התרגום (הטוב מאד, בדרך כלל) נתקלה המתרגמת (עפרה אביגד) במינוח Facebook שבימינו אנו נקרא פשוט "פייסבוק"; אלא שבתקופה עליה נכתב הספר הפייסבוק לא היה אלא ספר מחזור המכיל את תמונותיהם (ספר הפנים) של כל בני ובנות המחזור.

אבל זה באמת עניין שולי.

 הספר, למרות אורכו, למרות הפירוט המדוקדק, למרות שבאיזשהו שלב מתגנבת המחשבה של "למה לי להמשיך?" .. להמשיך, עד הסוף – פראנזן שווה (כמעט) כל רגע.

חירות – ג'ונתן פראנזן. הוצאת עם עובד. (625 עמודים)

(פורסם ב– 28 באפריל, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Freedom – Jonathan Franzen)

Share

2 תגובות בנושא “חירות – ג'ונתן פראנזן

  1. עפרה אביגד

    הספר חירות הוא אתגר תרגומי אדיר שהיו מתרגמים שסירבו אפילו לנסות להתמודד אתו. בכל עמוד מתוך שש מאות עשרים וחמישה העמודים שבספר יש אינספור "מוקשים" תרגומיים שדורשים יצירתיות וירטואוזית ובדיקות אינסופיות, לכן קצת כואב שמתמקדים בדבר הכל כך שולי הזה בלי לציין אפילו אחד מתוך מאות הפתרונות היצירתיים והמוצלחים לכל המוני האתגרים התרגומים. ואגב, הפייסבוק המקורי הוא ממש לא ספר מחזור ואין לו שום מקבילה בעברית (פשוט כי כאן אין דברים כאלה) זוהי חוברת עם תצלומים של כל התלמידים שיוצאת בתחילת שנת הלימודים (ולא בסופה – שזה ספר המחזור) ונועדה לעזור להם להכיר אלה את אלה. אז אולי באמת היה צריך להוסיף שם הערה, אבל להתמקד בזה כאילו זו איזו טעות תרגומית זה פשוט עוול.

  2. Greek Goddess (איריס גנור) מאת

    כפי שכתבתי – התרגום הטוב מאד, בדרך כלל.

    ההערה לגבי הפייסבוק הינה נקודתית בלבד. אני מלאת הערכה למלאכת התרגום של הספר הזה בפרט ולעבודתך בכלל.

    אנא קבלי התנצלותי הכנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *