לחברה, כל חברה, יש ככל הנראה צורך במיתוסים, לאורם מגדלים ומחנכים את הילדים, כדי שיהיו אזרחים ואזרחיות נאמנים לחברה.

 לנו היה פעם סיפור מצדה, ממנו בחרו מי שבחרו להעלים את מהותם האמיתית של האנשים שהתבצרו במצדה. גם מרד החשמונאים ומרד בר-כוכבא נחקקו בזכרוננו, כדי שנהיה גיבורים וחזקים ויהודים, כמובן.

 שלא לדבר על מיתוסים של קידוש השם – חנה ושבעת בניה, למשל (אף פעם לא הצלחתי לדמיין עצמי במקומה. ממש לא! ודאי וודאי לאחר שהפכתי לאם בעצמי – להעדיף כי יומתו בניך בפניך, בניך שהרית וכאבת לידתו של כל אחד ואחד מהם, ובלבד שלא ישתחוו לגוי? שישתחוו, שיקודו קידה, שיזחלו לאחור – ושיחיו!)

 ויש מיתוס אחד,  שכלל לא הכרתי, עד שהגעתי אל הספר הזה. סיפור שהיה או לא היה על תשעים ושלוש נערות מבית יעקב שבגטו בקרקוב, שנחטפו והושמו בבניין אחד, כדי לשמש חיילים גרמנים. ורק צוואתה של אחת מהן נשארה, שכן הן בחרו למות בשתיית רעל ובלבד שלא תחולל תומתן.

על המיתוס הזה גדלו הנערות למופת שבספרה של שהרה בלאו, והמיתוס הזה משרת את המערכת. העלאתן לדרגת קדושות יכולה לשכנע כל אחת (כמעט). הצגתן בתור דמויות מופת, לאורן יש לחנך את "הבנות".

 המספרת – חוה, בתה הבלתי חוקית של אם שהלכה לעולמה ולקחת עמה את שם האב, גדלה בבית דודתה ודודה. כמו אמה לפניה, כך אף היא עומדת להעלות מחזה על תשעים ושלוש הנערות. כמו חברתה הטובה של אמה, גם חברתה הטובה של חוה תיעלם סמוך למועד ההצגה.

 ויש דברים שלא מדברים עליהם, כמו מה בדיוק קרה לאמה של חוה, ומה ארע לחברתה הטובה שנעלמה. סודות.

 שהרה בלאו פורשת לפני הקורא/ת את עולמן של נערות בחינוך הדתי, במיומנות רבה, בשפה רהוטה ובכתיבה "הופכת דפים".

 רק שאיכשהו, הסיפור מתמסמס. בתוך העולם הזה של נערות, קנאות, אהבות ראשונות, מגע מהוסס, עולם מבוגרים השומר על כל צעד ושעל, שלא תסטי חלילה מדרך הישר, עם המיתוס שאין לדעת אם היה או לא היה של תשעים ושלוש הנערות – בתוך כל אלה, החוליה החלשה היא הסיפור.

 ספר פוקח עיניים באשר למתרחש כאן מעבר לפינה, כתוב היטב. חוץ מהסיפור, שהוא בסדר, לא יותר.

מומלץ בהסתייגות.

 נערות למופת – שהרה בלאו. הוצאת זמורה ביתן. (235 עמודים)

 (פורסם ב– 23 במאי, 2012 בפורום הספרים של YNET)