לילה אחד, מרקוביץ' – איילת גונדר-גושן

לילה אחד מרקוביץ

כבר הרבה זמן לא קרה לי שספר שאיני יודעת עליו דבר, שום כלום, גורנישט מיט גורנישט וכו', מתגלה כפנינה מבריקה, מצחיקה, נוגעת ללב ושלל סופרלטיבים אחרים.

לפעמים, בגחמה של רגע, אתם לוקחים לכם ספר ליד, והוא מתגלה ככל אלה ועוד הרבה יותר.

 כזהו הספר לילה אחד, מרקוביץ' , שאלמלא נתגלגל לידי, ואלמלא לקחתיו לקראו בין לבין (כל מיני ספרים שאני מתכננת אך טרם הספיקותי לקנות), הייתי מחמיצה החמצה גדולה בהחלט.

ואף לא הייתי יודעת על כך.

 אבל לקחתי אותו לידי, וכל שהצטערתי, לכל אורכו, הוא כי יש לי סיבות להניחו מדי פעם מן היד (עבודה, למשל, שצריך, או לאכול, שצריך גם). וכה נפלא הוא בעיני, שודאי וודאי אשוב אליו שוב.

 אתחיל בשפה – שהיא כה עשירה ומשובבת נפש, מלאה וחכמה, ואף מכמנים טמונים בה:  הנה המשורר, אחד מגיבורי הספר, המצפה כי ביאליק ימות יום אחד והוא יהיה המשורר הלאומי במקומו. ובינתיים – "הוא כתב על שלושת האבות ועל ארבע האמהות, על יציאת מצרים ועל חזון העצמות היבשות. וכדי לא לאבד את הרלוונטיות לכאן ולעכשיו, הוא הוסיף וכתב, מתאר כל פוגרום, כל הרג, כל פשע, מהלל וחורז לחסרי הישע. כך זימן לשולחנו, בתורות ארוכים, יהודים שחוטים ותלויים ומוכים, והביט בפניהם ביעף-ביעף, רק ללכוד הדימוי הנכון על הדף. ואם חש שהיד האוחזת בעט נתעייפה, שאש הזיכרון כמעט שככה, רק חשב על מוספי הספרות שדחו את שיריו, ומיד כבר עלו הדמעות בעיניו. בשעה זו, בה נמהלו בראשו תלאותיו של העם היהודי עם עלבון דחייתו כמשורר, הוציא תחת ידיו את שיריו הטובים ביותר." (עמ' 92 – 93)

 אבל ראשון ראשון. גיבור הסיפור – יעקב מרקוביץ'  – אשר "מיום היוולדו חש שאינו אלא דמות משנה בסיפורם של אחרים, עלילה צִדית, ירח מרוחק שמקבל אורו מאיזו שמש." (עמ' 28) ובכן, יעקב מרקוביץ' דנן יוצא, בלווית חברו, זאב פיינברג, שהוא ההפך הגמור ממנו: איש רעים להתרועע, חביב הנשים, מי שכל רואיו אהבוהו. "מהפכן אמיתי היה זאב פיינברג. קומוניסט במלוא מובן המילה. את אהבתו חילק שווה בשווה, מבלי להעדיף האחת על פני האחרת." (עמ' 20); עמו ועם עוד כמה וכמה גברים, יוצאים לאירופה באוניה, להינשא שם בנישואים פיקטיביים, לנשים צעירות, שעל ידי כך תקבלנה  סרטיפיקטים ותוכלנה להגיע לארץ. משום שאין ניתנים עוד סרטיפיקטים שכאלה, ובאירופה תיכף מלחמה.

 (וכאן המקום לעשות הפסקה מתודית, שלא לומר: ניו-ז'ורנליסטית, ולספר כי לפני כך וכך שנים, כשעשה בן-דודי עבודת שורשים לכבוד שנת בר-המצווה, נתגלתה בין ניירותיו של סבי גם תעודת גירושין מאשה אחת שכלל לא הכרנו את שמה. ורק בירור נוקב העלה כי אף סבי העלה כך אשה אחת לארץ. אלא שסבי כבר אינו בין החיים, ואין אני יכולה לראיינו בדבר אותם נישואין, כיצד נערכו, האם אף הוא הפליג לאירופה בחבורה שכזאת, כדי להינשא, וכולי).

והנה, משחזרו אותם עשרים זוגות צעירים ונתכנסו ברבנות כדי להתגרש, וזאב פיינברג אף להתחתן מיד עם אהבת נפשו, סוניה, שהמתינה לו על החוף מדי יום, בחרפות וגידופים  ".. גם אם קוללה בנטיית לב מחפירה זו של נשים באשר הן למצוא פיסת חול ולהשקיף ממנה אל הים בציפייה לגבר שישוב, לפחות יש בה העוז להתקומם על כך." (עמ' 31), משחזרו אותם עשרים זוגות צעירים החליט יעקב מרקוביץ כי לא יתן גט לאשתו זה מקרוב שהיתה האשה היפה ביותר שראה בחייו.

"יעקב מרקוביץ' חשב לעצמו: יש אנשים המהלכים בעולם כאילו נקלעו אליו בטעות, כאילו כל רגע עלול מישהו להניח יד על כתפם ולצעוק באוזניהם, 'מה זה? מי נתן לך להיכנס? בבקשה, מהר, החוצה.' ויש אנשים שכלל אינם מהלכים בעולם. להפך, הם משייטים בו, פולחים את המים לשניים בכל מקום בו יעברו, כמו ספינה בוטחת." (עמ' 22) ופתאום קורית לו מין "בלה" שכזאת – ואיך יתן לה ללכת.

 ומכאן והלאה מתגלגלים חייהם של יעקב ובלה מרקוביץ', שהוא רוצה בה ואין היא רוצה בו, חייהם של זאב פיינברג וסוניה אשתו-אהובתו, וכל הסובבים אותם: חברים למושבה, רעים לנשק, ה"מוסדות" ונציגיהם. וברקע – שנות טרום המדינה, מלחמת העצמאות. בין לבין נולדים ילדים וגדלים, בין לבין צומחות אהבות וקמלות.

על הדרך נפגוש דמויות ססגוניות ונוגעות ללב, אברהם מנדלבאום, שוחט הכפר, ואשתו שאהב עד בלי די; סגן מפקד הארגון, שכך מכירים אותו כולם, וחייו שזורים ומעורבים בחייהם של גיבורי הספר. וגם משורר אחד (זה שכבר הזכרנו שם למעלה) – שאותה שעה היו בארץ די והותר משוררים גדולים, וגם משוררים גרועים לא חסרו לה. לגדולים סגדו, על הגרועים ריחמו. ואילו במשורר הבינוני שמחו שמחה גדולה. הם הדפיסו את שיריו בעיתונים אך דחו את ספריו בהוצאות, הזמינו אותו לברך בכינוסים חסרי חשיבות וידעו שלעולם לא יצטרכו לקרוא על שמו איזו גינה, לכל היותר ספסל." (עמ' 101)

 לאורכו של כל הספר "הדהד" בי, כהד רחוק, ספרו של אמיר גוטפרוינד – "העולם קצת אחר כך".

  סיפורם המופלא, לעתים הלא יאמן, של כמה מן האנשים והנשים, החלוצים, מן הימים שבטרם היות המדינה הזאת שאנו חיים בה. סיפור משעשע, מרנין לב, מדמיע והכל בערבוביה מופלאה ומתוקה.

מומלץ לגמרי ולחלוטין.

לילה אחד, מרקוביץ' – איילת גונדר-גושן. הוצאת כנרת זמורה ביתן (302 עמודים)

 (פורסם ב – 8 ביוני, 2012 בפורום הספרים של YNET)

ועוד "פנינים" שליקטתי במהלך הקריאה, ולא נמצא להן מקום בתוך הסקירה:

 "תסתכל עלינו, תסתכל על הארץ הזאת. אלפיים שנה אנחנו מקווים בשבילה, מחכים בשבילה, … ואתה חושב שהיא רוצה אותנו? אתה חושב שהארץ הזאת מחזירה לנו אהבה? שטויות! היא מקיאה אותנו שוב ושוב, שולחת אותנו לעזאזל, מכה בנו ללא רחם. עם הרומאים והיוונים והערבים והיתושים. אז מה, מישהו כאן אומר, 'אם היא לא רוצה בי עלי ללכת?' מישהו כאן אומר, 'אין מה להחזיק בכוח בארץ שמהרגע שבאת אליה רק מנסה להיפטר ממך?' לא. מחזיקים חזק-חזק ומקווים. מקווים שאולי בסוף היא תסלכל מסביב ותראה אותנו ותגיד – את זה. את זה אני רוצה." (עמ' 90)

  "אותו ערב מסכו חברי הקיבוץ סם הרדמה בבקבוקי החלב ונתנו אותם בפיות הילדים. בית התינוקות המה אדם, כי כל הורה רצה לאחוז ביד ילדו, לראות אותו עוד פעם אחת מתערסל בשינה, בטרם ייפרדו לפרק זמן לא ידוע. והילדים, למרות הסם, נתאחרה שנתם. איך יירדמו והוריהם לצדם, אותם הורים שבימים כיתקונם התרחקו מבית התינוקות בשעת הליל, סירבו גם לתחנונים הנואשים ביותר, אלו המובעים בגרון חנוק ועין רטובה – אמא, תני לי לישון איתכם – וחזרו לחדרם כשלבם כבד אך נפשם משוכנעת. הילדים הביטו בפליאה בהוריהם וההורים הביטו בערגה בילדיהם, עד שגברה השפעת הסם על תמיהת הנפש, ועיני הילדים נעצמו כולן." (עמ' 168).

 "אין אדם יכול לאבד את שמעולם לא היה שלו." (עמ' 183)

 "והרי אפשר היה לחשוב שלא יזדקנו לעולם. אנשים מסוגם אינם אמורים להזדקן. … כן, בהחלט ניתן לחשוב שלא יזדקנו לעולם. ואף על פי כן, הנה הלכו להם והזדקנו. לא מיד קרה הדבר, לעולם אין הוא קורה מיד, ובכך כוחו. אדם מפנה תשומת לבו לדברים של מה בכך – גידול ילדים, עבודה ששכרה בצדה, ארוחה טובה או שתיים, ולפתע הוא מרים את ראש והנה הוא זקן." (עמ' 239)

 

Share

4 תגובות בנושא “לילה אחד, מרקוביץ' – איילת גונדר-גושן

  1. יונה דורון

    גם אני אהבתי מאוד את הספר וכתבתי עליו המלצה בבלוג שלי בתפוז הנקרא ״סיפורים קצרים״. אהבתי את ההברקה בשם שלו שמתגלה רק בסוף הספר! כל דמות בספר היא מיוחדת ומעניינת. לא כל כך הבנתי מה עומד מאחורי הריחות (התפוזים של סוניה והאפרסקים של הבן יאיר), מה דעתך?

  2. שרי סמר

    אני בדיוק קוראת עכשו את הספר הזה ומתמוגגת ונהנית מכל עמוד ועמוד. איני יכולה להניח אותו מידיי, וכשאני נאלצת לעשות כך, אני מתגעגעת אליו וחוזרת במהירות האפשרית. מזמן לא נסחפתי ונקשרתי כך לספר ואני חוששת שיהיה לי קשה לשחזר את ההרגשה הזאת עם הספרים הבאים שאקח לי בספרייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *