כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור

כל מה שעולה מתכנס

רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.

 אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)

 אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.

 אז הם יכולים להיות חצופים, ובעלי בתים, ואפילו לגרש לבנים מאדמתם, כמו שפולי גירש את טאנר, ב"יום הדין", וטאנר נאלץ לנסוע לבתו החיה בניו יורק, ולהתוודע שם לשחורים שאינם מבינים עד כמה שהוא "מבין כושונים".

 לא, אין חסד ואין חמלה. יש רק חיים מיום ליום, בעולם שפתאום הפך לעולם אחר, וצריך להסתגל ולהתרגל, ולהמשיך לתפקד כאילו כלום.

 אמא של ג'וליאן, למשל, ב"כל מה שעולה מתכנס", הסיפור הראשון בספר, שנתן לו את שמו, מנסה בכל כוחה להתידד עם הכושים, אבל באדנות מסוימת, וג'וליאן רק עסוק בכמה היא מבישת אותו בהתנהגותה (מצד שני, בגילו הוא עוד גר עם אמא). עד שנסיון התידדות כזה נגמר בצורה מפתיעה.

 גם הבנים של גברת מיי ב"גרינליף" חושבים שהיא מטרד, ואשה זקנה ובלתי מבינה בעליל, הנאחזת בעבר שכבר אינו קיים, ועדיין שניהם ממשיכים לחיות תחת קורת הגג שלה ועל חשבונה.

 סבא של מרי פורצ'ן בת התשע ב"נוף היערות" חושב שהיא בת בריתו כנגד הוריה ואחיה, עמם יש לו סכסוך מתמשך, למרות שהם חיים בביתו. עד שהוא מתבדה.

 כך, סיפור אחר סיפור, מתגלים הבורות והגזענות, אי האהבה בתוך המשפחות, שלא לומר – הבוז שהם רוחשים איש לרעהו, או לאמו או לאביו ולהיפך. והאדיקות והדבקות במידה הטובה, גם אם הן מיוצגות בצורה מעוותת ומוקצנת.

חוץ מפארקר ב"הגב של פארקר" שאוהב את אשתו. אבל אפילו בפני עצמו אינו מודה באהבה הזו. פארקר שכל גופו, חוץ מהגב (משום שאותו אינו יכול לראות) מקועקע, ואשתו – המכוערת, כדבריו, והאדוקה אינה מוכנה להסתכל בגופו המקועקע. פארקר מחליט, למענה, לקעקע על גבו את אלוהים, אולי כך היא תסכים להסתכל על גופו.. והסוף – מפתיע.

 במלים מדודות, שאין בהן שיפוט כלל, אף אין בהן חמלה כלל, מתארת אוקונור את האנשים הקשים הנידחים של הדרום בתקופה של תמורות. בדיוק נוקב, בלי להכביר במלים, מעבירה עולם שלם, צר ועצוב.

מומלץ

 והערה להוצאה: אם כבר ישנן הערות שוליים (מעטות) – ואם כבר בחרתם (וחבל) שלא לשימן בתחתית העמוד, אנא ציינו במקום בולט (לטובת אלה, כמוני, שאינם קוראים את תוכן העניינים), היכן ניתן למצוא אותן הערות שוליים (רמז לקוראים הבאים אחרי: לא בדיוק בסוף, אלא לפני ה"אחרית דבר", שעליה, אגב, לא התעכבתי.)

כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור. תרגום (משובח): ליה נירגד. הוצאת: מחברות לספרות (252 עמודים)

(פורסם ב– 14 באוגוסט, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Everything That Rises Must Converge – Flannery O'Connor)

אלה יווניה קוראת ספרים