"בזבוז… הוא אחד משלושת הדברים שאלוהים שונא יותר מכל: רצח, גירושים ובזבוז. זה דבר שיכול להרוס חברה אנושית." (עמ' 55)

 עבדול זייתון, סורי שהיגר לארצות הברית, נשא בה לאשה את קאתי, שהמירה דתה לאיסלאם עוד לפני שפגשה בו, והם מתגוררים בניו אורלינס, שם יש להם חברה לשיפוצי בתים, וכמה בתים שהם משכירים בהם דירות.

 יש להם שלוש בנות ובן מנישואיה הראשונים של קאתי.

 קאתי מתעקשת לעטוף ראשה כדרך המוסלמיות האדוקות, עניין שמעורר לא פעם ולא פעמיים הערות נבזיות יותר או פחות, מצד זרים ואף מצד בני משפחתה.

 ובכל זאת – נראה שהם הגשימו את החלום האמריקאי, זה הכורך עבודה קשה, ניצול הזדמנויות ואפשרות לחיים טובים.

 ואז באה קתרינה.

 ביום 29 באוגוסט, 2005 הכתה סופת ההוריקן קתרינה בעיר ניו אורלינס, שיברה עצים ובתים, העיפה באויר והציפה את העיר, או לפחות חלקים ממנה.

 קאתי יצאה עם הילדים יום לפני כן, והזדחלה בפקק תנועה ארוך ומייגע, במשך שעות על שעות, עד ליציאה מטווח הסכנה, בבית משפחתה המרוחק מעט. עבדול זייתון נשאר בניו אורלינס "להגן על הבית".

 במשך הימים הבאים ניסה זייתון להציל כל שניתן מבית מגוריו, הקים אוהל על גג ביתו, שם ישן בלילות, וחתר בימים בקאנו שלו, שפעם קנה, בגחמה של רגע, בין בתים אחרים בניו אורלינס. הקשר עם קאתי היה ספוראדי, ותלוי היה במציאותו של טלפון קווי, או שימוש מבוקר (עקב הפסקות החשמל לא ניתן היה לטעון את המכשירים) בסלולארי.

בין לבין עוד האכיל כלבים רעבים שננטשו בבתים שבשכונה.

 באחד מבנייני המגורים שהיו מנכסיו גילה טלפון פועל ודייר שנשאר, ויחד העבירו חלק מן הימים, הם ועוד שני אנשים נוספים. בטלפון הרגיע את אשתו כי אין הוא מצטרף אליה, משום שעליו לשמור על נכסיהם מפני בוזזים, ומפני שככל הנראה לאלוהים היתה איזו תכנית, ויש סיבה לכך שנשאר, משום שיכול היה לסייע בידי אנשים אחרים.

 כדי להגן על הרכוש שנותר מאחור, כדי לחלץ את מי שטרם יצא מן העיר, הוזרמו לעיר עוד ועוד כוחות שיטור שונים, משטרה, צבא, משמר לאומי, ושאר לובשי מדים.

באחד הימים עצרו שוטרים את עבדול זייתון וחבריו והעבירו אותם למתקן כליאה רק משום שנראו להם חשודים במשהו (ביזה, או כל עניין אחר).

 במהלך המעצר, והמאסר שבא בעקבותיו (לפני משפט), לא זכה זייתון לשום זכות מן הזכויות השמורות לאזרחים במדינה דמוקרטית – טלפון, עורך דין וכו'. מבחינת קאתי – הוא נעלם מעל פני האדמה, ולא היה לה מושג מה קרה עמו.

 "מתברר שבזמן שקתרינה הכתה במפרץ מקסיקו, נשלח מסמך בן ארבעה עמודים לרשויות אכיפת החוק באזור, וליחידות המשמר הלאומי שהיו בדרכן לסביבת המפרץ.

… הוועדה המאשרת התבקשה 'לדון באפשרות שגורמי טרור ינצלו את המצב החמור של הסופה'. ואף שמחברי המסמך הודו שלא סביר שטרוריסטים יפעלו בזמן הסופה או לאחריו, הם פירטו בכל זאת את הדרכים הרבות שבהן הם עלולים לעשות זאת. ' בזמן פגיעת הסופה עלולים גורמי טרור לנצל את המצב ולתקוף בדרכים רבות..' " (עמ' 292 – 293).

עבדול זייתון היה אמריקאי ממוצא סורי, מוסלמי, בעל מבטא זר. חשוד!

 וזה מה שנשאר לי בסופו של הספר הזה – החרדה שמא ביום פקודה, כל ההגנות שיש לנו כפרטים בחברה המגדירה עצמה דמוקרטית, כל ההגנות הללו יפלו. אם בארצות הברית – אם הדמוקרטיות – יכול המימשל, בזמן חירום הנובע מכח עליון להפעיל כוחות כנגד אזרחים שומרי חוק, ולהשתמש בסמכויות החירום כדי לשלול זכויות בסיסיות על בסיס רנדומאלי; אם זה יכול לקרות שם, זה יכול לקרות בכל מקום, ואין איש מוגן מפני שרירות השלטון. בשום מקום ובשום זמן.

הספר הזה הוא סיפורם האמיתי של בני הזוג עבדול וקאתי זייתון, ודרך האספקלריה שלהם נשקף מראה מטיל מורא. הן מפאת כוחם של איתני הטבע – שכן ההרס והמוות שהותירה קתרינה בניו אורלינס הם איומים ונוראים, והן מפאת כוחם ושרירות לבם של השלטונות, לאחר שגילו אזלת יד בכל הנוגע להכנות לקראת הסופה.

 דייב אגרס, שהביא את סיפורם של הפליטים מסודן בספרו המופתי מהו המה, דרך  עיניו של ילד פליט, מביא כאן את סיפורם של האנשים הפשוטים שנפגעו מסופת ההוריקן קתרינה ולאחר מכן, מממשלתם שלהם, באמצעות נציגיה.

ספר מומלץ ביותר.

 זייתון – דייב אגרס. תרגום (משובח): דנה אלעזר-הלוי. הוצאת כנרת זמורה ביתן. (319 עמודים)

 (פורסם ב– 2 בספטמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Zeitoun –  Dave Eggers)