שקיעת הקולונל – מחמוד דולת-אבאדי

שקיעת הקולונל

אל סוף הספר הזה כבר הגעתי בשארית כוחותי, משוועת לאוויר לנשימה; ואני הלא למודת סבל ספרותי, כזה הבועט בקרביים וגורם למועקה כבדה.. אבל הספר הזה מתעלה על כולם. אין בו רגע אחד של חסד, אין בו חמלה. יש בו רק צער וכאב, וסיוט מתמשך.

 איראן שלאחר המהפיכה החומייניסטית, בתקופת המלחמה שבין איראן לעיראק, מלחמה שגבתה חייהם וגופם של כה רבים… הקולונל, איש צבא לשעבר בצבאו של השאה, שבניו היו שותפים, כדרך צעירים רבים למהפכה כנגד השאה:

"… הנעורים.. הנעורים.. אי אפשר לומר על הצעירים שהם עסוקים ברווח של עצמם. כל צעיר מחפש במהפכה את האמת שלו, את האמת הקיומית שלו; וחוץ מזה, בשביל הצעירים מהפכה היא הריגוש העילאי. בשיאו של הריגוש הזה, הצעיר דומה ליונה שנוסקת אל עבר השמש ועפה גבוה כל כך עד שהיא נשרפת בלהט השמש, כזה הוא בדיוק שיא האמת של הנעורים! כך קרה שהמהפכה לקחה אליה את הילדים שלי ועכשיו אני לא מצליח אפילו לדמיין באיזו נקודת שיא נשרף או עדיין עולה בלהבות כל אחד מהם. אוי.. אוי לשכנַי או לבני עירי או לבני מולדתי אם אחד מצעיריהם יחזור שרוף למחצה מאזורי האש וימצא שהאמת שלו אינה אלא שקר ואמונות טפלות." (עמ' 12 – 13)

ועכשיו – עכשיו דופקים על דלתו ולוקחים אותו אל בתו הצעירה המתה – פרבאנה, כדי שיקברה עד הבוקר. כדי שלא תהיה הלוויה גדולה. בבית עמו רק בנו – אמיר – שהיה שותף לאותם מהפכנים צעירים, שקיוו להביא עולם חדש וטוב יותר, ועכשיו דעתו טרופה עליו, אחרי שישב בכלא ועונה שם, למרות אילן היוחסין שלו, מתישהו איבד את אשתו, מתישהו היה שותף למעשי הרג:

"הטרגדיה של אמיר היתה בזה שלא נמנה עם אלה שהוצאו להורג, הוקעו או נמלטו, וגם לא עם אלה שנעשו חלק מהמנגנון ויוצאו להורג, יוקעו ויימלטו בזמן אחר. אמיר השתייך לכלואים שבתווך, אלה שמתו בתוך עצמם בכל דקה ודקה, והיו מוקעים בעיני עצמם וחיו בבריחה מתמדת מפני עצמם." (עמ' 125)

 יש לו עוד בת, לקולונל, אשה נשואה שבעלה משרת את השלטון החדש, ועל כן אין היא יכולה להיות לאביה או לאחיה לעזר, אלא במקרים מעטים.

 והיו לו עוד שני בנים, האחד נהרג במלחמה והובא לקבורה, השני נהרג, אך טרם נמצאה גופתו.

"איך יתכן שאומה שלמה תשתוק כל הרבה מילים ותאגור כל כך הרבה דממה?" (עמ' 20)

 והוא חייב, הקולונל, לשמור על מראית עין של כבוד, על מראית עין של שפיות באומה שאיבדה זה מכבר את היכולת להגן על עצמה ועל אנשיה, בין מהפיכות, בין מלחמות.

"… הפשע שפושעים נגדנו אינו רק חיסול הגוף והעובדה שאנו קוברים את ילדינו במו ידינו, אלא העתיד שהפשע טומן בחובו, עתיד שבו לא נוכל לדבר עוד על אמת, על בני אדם, כי איש לא יעז עוד. הקשיבו ילדי, הקשיבו כולכם ותדעו שאנחנו כורים בנחישות ובהחלטיות גם את הקבר של העתיד שלנו. אמת זו חייבת להיאמר!" (עמ' 106ׂ)

 הספר פותח חלון למציאות כואבת ואכזרית, חלון אל איראן של שנות השמונים של המאה הקודמת, ואין הוא חס על קוראיו כלל וכלל. התמונה הנשקפת, תמונת המציאות הינה אכזרית וקורעת לב.

"באותם ימים של ניצחונות קלים וזמינים, היקרה במתנות שהורעפו ביד נדיבה על מפתנה של חירות מדומיינת היתה דמם של הצעירים. הדם הלוהט פכפך כך שנדמה אין-סופי, וליבה את ההתלהבות הכללית. … בנסיבות כאלה, אם האדם לא תורם את חלקו הוא יתייסר בתחושות אשמה של מי שלא פרע את חובו. ככה, כשנפל אחד מבני המשפחה שלנו, לא יכולנו לבכות, למרות הלב שהתרסק מכאב, כי כל הזמן זמזמו באוזנינו שיש כאן מהפכה, ושהחברה והמדינה עומדות על סף טרנספורמציה היסטורית שתעלה את העם על דרך המלך ותוכל להתממש רק בדם העם. ואנחנו היינו חלק מהעם, אז איך יכולנו להתלונן כשצעיר משלנו הוקרב?" (עמ' 129)

 ומעבר לקושי שבנושא, הרי שדולת-אבאדי מערב הווה ועבר, דברי המספר היודע כל וזרם התודעה של הקולונל או של אמיר בנו, ולכל אלה יש להוסיף את הבורות (יש להודות) בנושאים איראניים כלליים.

 ואם כל אלה לא הרתיעו אתכם, ובכל זאת תרצו לקרוא בספר הזה (כדאי בהחלט לקראו) הרי שמומלץ שלא להחמיץ את אחרית הדבר של חגי רם, המוסיף תמצית מידע על ההסטוריה האיראנית, זו שאינה מוכרת, בדרך כלל, לקורא הישראלי הניזון בעיקר מן העיתונות.

שקיעת הקולונל – מחמוד דולת-אבאדי. תרגום (מצוין, כולל הארות שוליים מחכימות): אורלי נוי, עריכה: דבורה נגבי. הוצאת: עם עובד. (243 עמודים)

(פורסם ב– 23 בספטמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

( محمود دولت آبادی / زوالِ کلنل)

(אני מאד מקווה שזה התעתיק הנכון)

 

ועוד כמה משפטים שנחרתו:

"אני יודע שבמחוזותינו הצדק היה תמיד עם זה ששלף מהר יותר את הכידון." (עמ' 44)

 "בכל תקופה, כללי המשחק מסודרים ככה שציבור מסוים נמחק, הציבור שיוצא לחפש את הזהות שלו ולממש אותה. … אם תרצה להיות דמות נערצת, מופת בעיני העם, התנאי הראשון הוא שתהיה זר, שלא תהיה בן האדמה הזאת. אבל אם תרצה להישאר במולדתך ולשמור אמונים לברית שכרתָּ עם עצמך, עם מולדתך ועם בני עמך, הזרות תהיה המחיר הקטן ביותר שתיאלץ לשלם." (עמ' 98 – 99)

 "אני הרי יודע שבכל תקופה יש פשעים שמוכרחים להתבצע, פשעים נגד האנושות שרק האנושות עצמה יכולה לבצעם." (עמ' 105)

 דולת-עבאדי קורא מתוך ספרו

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *