החיים, כמטאפורה, משולים למסע. אנחנו מתחילים אותו מוקפים (בדרך כלל) באוהבינו / מגינינו העוטפים אותנו בשכבות של חום ואהבה והגנה. אחר כך אנחנו משילים מעט מן העטיפות הללו, וצועדים מעט בעצמנו, בדרך כלל בחבורות, וחוזרים אל החיק המגן. ואז יוצאים לדרך חדשה, שיש בה שותף או שותפה לדרך. ולפעמים איפשהו / מתישהו במהלך הדרך אנחנו מאבדים את האינטימיות, את הקשר הקרוב כל כך עם שותפינו למסע. חלקנו ימשיכו עם השותפים הללו, רק משום שהם שם, חלקנו ימצאו שותפים אחרים לשארית הדרך או לחלקה, חלקנו ימשיכו לצעוד לבד.

וישנה גם הדרך האמיתית, לא המטאפורית, דרך החיים – אלא זו שיש הלוקחים לעצמם פסק זמן מדרך החיים כדי לצעוד ממש – במסע עליה לרגל למקום כלשהו. והדרך לשם יכולה להעשות באמצעי תחבורה כזה או אחר, או ממש ברגל. הדרך, כמו דרך החיים, יכולה להיעשות לבד, או יחד עם שותף או שותפה, או אפילו בחבורה, או אולי עם שותפים מתחלפים. ממש כמו החיים.

העליה לרגל, שימיה כמעט כימי בני האדם, בדרך כלל יש לה יעד, ומטרתה לטהר את הצליין או לקיים מצווה זו או אחרת.
"התחלות יכולות להתרחש יותר מפעם אחת, ובדרכים שונות. אתה יכול לחשוב שאתה יוצא לדרך חדשה, כשבעצם אתה ממשיך בדיוק באותה דרך מוכרת. הוא נתקל בחסרונותיו והתמודד עמם בהצלחה, ולפיכך העסק האמיתי של הצעידה התחיל רק כעת." (עמ' 148)

הרולד פריי קיבל בוקר אחד מכתב מידידה ותיקה – קוויני הנסי – ידידה אותה לא ראה וממנה לא שמע כבר מעל לעשרים שנה. קוויני כותבת לו, מן ההוספיס בו היא מאושפזת, מכתב פרידה קצר – ממנו ומן החיים. הרולד מנסח מכתב תשובה ויוצא מביתו כדי לשלשל את המכתב בתיבת הדואר הסמוכה.

אלא שבתיבת הדואר הסמוכה הוא מרגיש שהוא זקוק לעוד קצת זמן הרהורים לעצמו, וצועד אל תיבת הדואר הבאה. ואז לעוד אחת, מרוחקת יותר, ולבית הדואר, ואחר כך לתחנת דלק מרוחקת עוד יותר, ומשהו שאומרת לו הנערה הצעירה העובדת בתחנה גורם לו לצאת במסע רגלי, מדרום אנגליה אל צפונה.

הרולד פריי, איש לא צעיר, חי בביתו עם אשתו, שפעם אהב, שפעם דיבר איתה. מתישהו כל זה נעלם, דעך בהדרגה, או בפתאומיות, והיום הם שני זרים (כמעט) החולקים אותו בית, אותו מרחב, ואין ביניהם דבר. פעם גר איתם בבית בנם – דייוויד, אך הוא מזמן כבר לא שם. רק שניהם. שניהם והזרות רבת השנים שצמחה ביניהם.

הרולד יוצא למסע כשהוא מאד לא מוכן אליו. לרגליו רק נעלי מוקסינים, בכיסו רק מעט כסף (וכרטיס), הטלפון הסלולארי נותר מאחור, אין לו בגדים להחלפה. וכך הוא יוצא. בהחלטה של רגע.

דרכו לצפונה של אנגליה מפגישה אותו עם אנשים החולקים איתו, עם זר שהיום הוא כאן ומחר לא יהיה יותר, סודות וכאבים מחייהם (ממש כמו רעים למשקה בבר בשדה תעופה, הממתינים לטיסות שונות, ובינתיים מדברים ביניהם, לעתים על דברים שלא ידברו לעולם עם איש). לעתים הוא תוהה על מידת הקירבה לרגע הזו שנוצרת:

"זה כנראה ככה בכל רחבי אנגליה. אנשים קונים חלב, ממלאים דלק או אפילו שולחים מכתבים. ואף אחד לא יודע על המשקל העצום של הכאב הפרטי שהם נושאים בתוכם, על המאמץ העל-אנושי שנדרש מהם לפעמים כדי להתנהג כמו אנשים נורמלים, לקחת חלק בדברים שנראים לאחרים יומיומיים. והבדידות שכרוכה בכך." (עמ' 86- 87)

והוא ממשיך וצועד. ותוך כדי צעדתו הוא עורך מסע אל עברו, אל תוככי נפשו, מרשה לעצמו להודות בפני עצמו בדברים שמעולם לא הרשה לעצמו קודם, בחייו "הרגילים". מרשה לעצמו לוותר על כל מיני דברים שפעם נראו לו הכרחיים, ועתה מהווים רק נטל על הצליין.
בדרכו הוא פוגש אנשים המצטרפים אליו, אנשים שקראו בעיתון או שמעו ברדיו או בטלוויזיה על מסעו, אנשים המנסים לנצל את המסע הזה לכל מיני מטרות שאין בינן לבינו דבר.

וישנה מורין, אשתו, שנותרה מאחור. מבולבלת. לא מבינה. יש איזו נוחות בהרגלים ישנים וקבועים, גם אם את חיה עם זר (כמעט) גמור באותו בית. גם אם חומות השתיקה ביניכם כל כך גבוהות שאין לך דרך, גם אם את רוצה, לחדור דרכן, שצריך משהו דרסטי, כמו מוות או פרידה זמנית כדי לנסות למוטט אותן. גם מורין עוברת מסע פנימי שכזה, אל תוכה, אל עברה, אל ההסטוריה הפרטית והמשותפת. גם היא מוצאת סוף סוף כח להודות, בפני עצמה, בכל מיני דברים ועניינים שתמיד פחדה מהם.

הספר הזה הוא ספר מסע; מסע פיזי שהוא מעין עלייה לרגל (כולל מירוק חטאים ומילוי מצוות, גם אם אינן דתיות) ומסע אל תוך הנפש הפרטית. הספר מזכיר, לעתים ובמידה מסוימת מאד, את "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם" ובמקומות אחרים, שוב במידה מסוימת מאד את הסרט "פורסט גאמפ", ונדמה לעתים שהסופרת "נשענה" עליהם בכתיבתה.

ספר מעורר מחשבה, קריא ברובו (יש רק לצלוח את הפתיחה), מכיל כמה פירכות (כמו – מה פתאום איש מחליט לצעוד כך לאורך כל אנגליה; עניין המתברר, אגב, לקראת סוף הספר). לפעמים נרמזת ניו-אייג'יות מסוימת, אם כי ניתן להתגבר ולהתעלם.

מעורר מחשבה, וככזה מומלץ.

ומשהו על התרגום; תרגום טוב צריך להיות כזה שאי אפשר לחוש בו כמעט לחלוטין (למעט שמות ומקומות, או ביטויים ייחודיים, שאז יש מקום לפעמים להערות והארות שוליים). אבל השפה צריכה להיות "שקופה" לקורא/ת. התרגום בספר הזה בדרך כלל טוב, אלא שבמקומות מסויימים חייב/ת הקורא/ת לעצור ולחשוב לרגע – למה בדיוק התכוון המשורר (או, הסופרת במקרה הזה)?

כך למשל השימוש במונח "כרטיס חיוב". הקורא הישראלי, שיש לו חשבון בנק מקומי, לא מכיר את המינוח כלל. אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי (שאילו תרגמנו את מהותם לשפה הבנקאית הרי היינו קוראים להם: "כרטיסי חיוב מעוכבים", שכן החיוב בגינם נעשה אחת לחודש). השימוש ב- "כרטיס חיוב" עוצר את שטף הקריאה להרהור לשוני, (והרי הספר הזה גדוש אפשרויות להרהורים על החיים ועל בכלל, כך שהרהור לשוני הוא הפסקה בלתי מחוייבת כלל), כדי להבין מה כוונת הדברים.

ויש עוד כמה. וחבל. תרגום קצת יותר מוקפד היה עושה לספר רק טוב. אבל, כאמור, זה לא ממש מפריע, רק לעתים.

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי – רייצ'ל ג'יימס.

תרגום (אפשר להקפיד קצת יותר): כפיר לוי.

הוצאת: זמורה ביתן. (297 עמודים)

(פורסם ב– 26 בספטמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)
(The Unlikely Pilgrimage of Harold Fry – Rachel Joyce)