בית העלמין של פראג – אומברטו אקו

בית העלמין של פראג

"וכך נתגלה בבית העלמין של פראג שאנשי הקבלה היהודים הם שעמדו מאחורי מסעי הצלב במטרה להחזיר לירושלים את כבודה כמרכז העולם, וזאת בסיועם המתבקש, כמובן, של הטמפלרים. .. חבל שהערבים זרקו את הצלבנים לים, ושסופם של הטמפלרים מכוער כל כך, אחרת התוכנית היתה מצליחה כמה מאות שנים מוקדם יותר." (עמ' 348)

 איש אחד מתעורר בוקר אחד ומגלה שאינו זוכר בדיוק מיהו ומהו, רק שברי זכרונות מהבהבים בראשו. הוא נוקט בדרך פעולה המוכרת לו מאיזה יהודי גרמני (למרות שהוא שונא יהודים, את זה הוא זוכר), ומתישב לכתוב את זכרונותיו, אלה המהבהבים, בצורה מסודרת. אולי בדרך זו יחזור אליו זכרונו השלם וידע מיהו ומהו.

 הוא איטלקי. הוא חי בפריז. הוא אוהב אוכל טוב עד מצוין. הוא שונא יהודים. הוא זוכר את סבו האיטלקי, שלימדו שנאת יהודים. וישועים גם. הוא שונא ישועים. הוא גם שונא נשים. מתעב אותן ממש. מתרחק מהן כמו מאש. את זה הוא יודע.

וכותב.

הוא נזכר שהוא עוסק בסוג של זיופים; הוא מזייף מכתבים (על נייר מתאים ובחיקוי כתבי יד), הוא מזייף צוואות. הוא מזייף מסמכים חשובים יותר, כאלה שיפלילו אנשים במעשים שונים, שניתן יהיה להעמידם למשפט.

 הוא זוכר את שמו – סימוניני. איטלקי.

הוא נזכר איך התלווה בנסיבות מסויימות אל גריבאלדי במסע האלף שלו. היה לו איזה עניין לסגור, איזו מזימה להשתתף בה, איזה מסמך לזייף או לגנוב, או משהו.

יש לו גם דעה מאד מוצקה על מקומן של מלחמות בחייהם של אנשים:

 "שמעתי שאומרים שעל פני האדמה חיים יותר ממיליארד אנשים. אני לא יודע איך בדיוק ספרו אותם, אבל מספיק להסתובב בפלרמו כדי להבין שאנחנו רבים מדי ושכבר עכשיו אנחנו דורכים אחד לשני על הרגליים. והרוב מסריחים. כבר עכשיו יש מעט אוכל; אפשר לתאר מה יקרה אם עוד נגדל. זאת אומרת שצריך לדלל את האוכלוסייה. נכון, יש כל מיני מגפות, יש התאבדויות, יש נידונים למוות, יש כאלה שתמיד מזמנים לדו-קרב או כאלה שנהנים לדהור ביערות ובשדות כמו מטורפים, שמעתי על ג'נטלמנים אנגלים שהולכים לשחות בים ומתים, בטביעה כמובן.. אבל זה לא מספיק. המלחמות הן המוצא הטבעי הכי יעיל שיכול לסייע לעצירת ההתרבות של יצורי אנוש. בזמנו כשיצאו למלחמה נהגו לומר שזהו רצון האל. אבל צריך למצוא אנשים שרוצים לעשות מלחמה. אילו כולם היו מסתתרים, איש לא היה מת במלחמה. מסתבר שדרושים אנשים… שמשתוקקים להסתער קדימה אל מול המקלעים, כדי שאנשים כמוני יוכלו לחיות בפחות מתח מבלי לחוש את האנושות נושפת לך בעורף.

לסיכום: גם אם הם לא מוצאים חן בעיני, אנחנו זקוקים ליפי נפש." (עמ' 138)

 אחר כך הוא מגיע לפריס, שם הוא מתגורר.

הוא ממשיך לכתוב.

לעתים כשהוא מתעורר משנתו הוא מוצא כתב יד אחר ביומנו, סיפורו של איש אחר, כומר, מזועזע כולו מדברי הכפירה העולים מן היומן.

 הוא שונא גם את הבונים החופשיים.

הוא מנסה למצוא קשר ביניהם לבין היהודים. ואם לא למצוא אז להמציא.

הוא עוסק בקונספירציות.

 "עליך לדעת שהדרך היחידה לרסן כת הרסנית היא לקחת את הפיקוד עליה, או לפחות לצרף את מנהיגיה החשובים לרשימת מקבלי המשכורות שלנו. תוכניות של אויבים אינן מתגלות הודות לחסדי שמים. מישהו אמר, אולי קצת בהגזמה, שמתוך עשרה תומכי ארגון חשאי שלושה הם.. שלנו .., שישה הם שוטים גמורים, ואחד – אדם מסוכן." (עמ' 178   – 179)

 בין הפרשיות שהוא נזכר בהן, שלקח בהן חלק, מאחורי הקלעים בדרך כלל, היה הזיוף של "הפרוטוקולים של זקני ציון", אותה מזימה, כביכול, של היהודים לכבוש את העולם דרך הכלכלה. כדי להמציא את הפרוטוקולים הללו הוא נעזר בכל מיני כתבים, כל מיני המצאות, כל מיני ידיעות שהוא אוסף ומלקט לכדי ארכיון די מרשים.

עוד פרשה אחת שהוא מעורב בה, כך הוא נזכר, היא פרשת דרייפוס, שמפרט של איזה תותח, בכתב ידו, או כתב דומה לו, התגלה, כאילו דרייפוס מתכוון להסגיר את המפרט הזה לגרמנים. דרייפוס הוא יהודי, מה שהופך את השותפות במזימה לקלה מאד מבחינה מצפונית.

 בכלל – לכל עניין המופנה כנגד היהודים, כל בקשה מכל גוף או גורם, מכל לאום שהוא, להיות שותף בעניין הזה, הוא נענה בשמחה.

כך, כשהוא מקבל פניה מן הרוסים, ליצור בסיס שנאה משותף, הוא שמח לקחת חלק:

 "אני מתעניין בהתנהגות המוסרית של העם הרוסי ואני לא רוצה שהעם הזה יפנה את חוסר שביעות הרצון שלו כלפי הצאר. זאת אומרת שדרוש לו אויב. אין טעם ללכת לחפש את האויב הזה.. בין המונגולים או הטטרים,.. כדי שאפשר יהיה לזהות את האויב הוא חייב להיות בבית או על מפתן הבית. לכן- היהודים. ההשגחה העליונה נתנה לנו אותם ויש להשתמש בהם, לעזאזל. ובוא נתפלל שתמיד יהיו כמה יהודים שניתן  לשנוא ולפחוד מהם." (עמ' 353)

 הספר הזה אינו מתמסר לקורא/ת בקלות; להיפך, עד כשני שלישים ממנו התלבטתי אם להמשיך או לחדול ולנסות בפעם אחרת. אבל המשכתי עד סופו וטוב שכך. הספר הזה הוא שיעור נפלא בהיסטוריה, בו לוקח הסופר מאורעות ופרטים אמיתיים לחלוטין (ולא רק פרטים, אלא פרטי-פרטים), מוסיף להם קמצוץ בדיון, דמות בדויה, תיאוריה קונספירטיבית, והרי מוגש לקורא מעדן מלכים. מאתגר, מרתק, רווי עובדות, ובסופו תענוג צרוף.

על הדש של הכריכה האחורית מצוטט הסופר: "רציתי לתת לקורא אגרוף בבטן… אני מקווה שהקורא יציץ בחרדה מאחורי גבו ויחשוד שמא דברים כאלה יכולים לקרות בימינו – ואולי הם אכן קורים ברגעים אלה ממש – ויחשוב לעצמו (כולי תקווה שכך יהיה): הם כאן בינינו."

אני יכולה להעיד שתוך כדי הקריאה גבר והתעצם החשד לקונספירציות שונות ומשונות (ולא ארחיב).

מומלץ לקריאה רציפה ומרוכזת, ובוודאי לקריאה חוזרת.

בית העלמין של פראג – אומברטו אקו. תרגום (מופלא): אריה אוריאל. הוצאת כנרת, זמורה ביתן (494 עמודים)

 ורק הערה להוצאה: כדאי ורצוי לכלול הערות שוליים בגוף הספר, ולא "להריץ" את הקורא/ת הלוך ושוב.

 (פורסם ב– 28 בנובמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Il cimitero di Praga – Umberto Eco)

ומשהו לקריאה נוספת: מאמרה של אווה אילוז מ"הארץ" שנקרא בסמוך מאד לקריאת הספר – אולי הגיע הזמן לפרשת דרייפוס ישראלית (26.10.2012)

 ועוד משפטים שצדו את עיני:

"בתי הסוהר קיימים כדי לאפשר לאנשים מכובדים ללכת למסעדה בלי להסתכן." (עמ' 188)

 "אלוהים שבשמיים, הריגול (והריגול הנגדי) הוא רציני מכדי להשאיר אותו בידי אנשי הצבא." (עמ' 423)

2 תגובות לבית העלמין של פראג – אומברטו אקו

  1. אם העלילה היתה מתרחשת בימינו,אין צורך בזייפנים.די לראיין את רבני ישיבות בעלי.

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים