שרלוטה איסַבל הנסן – תוּרֶה רֶנְבֶּרג

שרלוטה איסבל הנסן

"… אתה פשוט צריך להבין שהחיים לא סובבים רק סביבך. נכון? שרלוטה איסבל היא מתנה, אתה לא מבין? קיבלת את המתנה הזאת. ואתה צריך להיות מאושר, אתה צריך להיות גאה, ואתה צריך לקבל אותה כאילו היא דבר יקר שאין לו תחליף – כי אין לה. אתה מבין?" (עמ' 299)

 יָרלֵה קְלֶפּ, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטה בברגן, בן 25, רווק, מתוחכם, מודרני במידה מסוימת, כותב תזה בנושא האונומסטיקה הפרוסטיאנית, שמאמר ספרותי פרי עטו עתיד, אולי, להתפרסם במורגנבלדה (אולי, משום שהם עדיין לא ענו לו, אבל יש לשער שהם בוחנים את המאמר הזה ביסודיות רבה, כי אילו לא רצו לפרסם, כבר מזמן היו משיבים בשלילה.. אבל כרגע עוד אפשר לקוות). ירלה קלפ מקבל בוקר אחד מכתב המבשר לו כי בתאריך זה וזה בשעה זו וזו תנחת בתו בת השבע – שרלוטה איסבל הנסן – אותה לא פגש מעודו, ועליה נודע לו רק לאחרונה, לאחר שהתבקש לעשות בדיקות דם להוכחת אבהות, מלילה אחד אי אז בעברו, עת היה בן 17 והנערה שלמולו בת 15, שניהם שתויים עד אבדן הכרה כמעט; ובכן, תוצאות הלילה ההוא – ילדה בת שבע, שרלוטה איסבל הנסן, עומדת לנחות ביום זה וזה בשעה זו וזו, ועליו לאספה ולהיות עמה שבוע.

אבל – ילדים לא מתאימים לו, הם מפריעים, הוא לא רוצה להיות אבא. הוא לא יכול! להיות אבא. הוא לומד, הוא חוקר, יש לו חיים משלו, ילדים לא יכולים ככה פתאום לפלוש לו לחיים.

"יש מי שנועדו לעשות דברים מסוימים, ויש מי שנועדו לדברים מסוג אחר. .. לכל פרט בחברה יש מקום שהוא נכון בשבילו.. ודברים נכונים לעשות בהתאם ליכולות שאותו פרט שולט בהן. וירלה שולט בחשיבה.

החים האנליטיים, הפואטיים והמופשטים.

חיים בשירות החשיבה." (עמ' 35)

 מה בדיוק עושים עם ילדים, מה צריך בשבילם? המכתב היה לקוני למדי – אני נוסעת לספרד לשבוע, תוכיח שאתה גבר ותהיה אבא. לשבוע. הילדה אוהבת לרקוד, וממרח מסוים על הלחם… וזהו. עכשיו לך תסתדר.

אתה, עם השנינויות שלך מול חבריך, הסטודנטים בדיוק כמוך, השותים אתך עד אבדן חושים, כמעט, בכל מיני ערבים בשבוע. ששיחותיכם הן מופת למחשבה מקורית ומפעימה, שכל אחד מכם בתורו מתפעל מדברי חברו, וחוזר חלילה.

ומה פתאום ילדה עכשיו? זה לגמרי לא מתאים.

"… האם הוא יכול להגיד.. שבשבילו (ילדים) הם מטרד, מקור לרוגז, משהו שבא ברגע לגמרי לא נוח, משהו שפשוט מאד לא מתאים, שהוא סטודנט שעומד לסיים את התואר השני, שהוא חוקר את האונומסטיקה הפרוסטיאנית, שהוא לא רוצה להיות מלח וגם לא לחפור תעלות ולא להיות אבא לילדה, שהוא פשוט – אם לומר זאת בכנות ובאכזריות – לא מסוגל, ולא רוצה, להיות אבא? האם הוא יכול לומר שלדעתו גם יש מספיק ילדים בעולם, די והותר מאותם דרדסים חסרי אונים בכל מקום, ושלמען האמת הוא סבור שיש להתייחס לבעיה הזאת – כי אחרי הכל ילדים הם אכן בעיה – בדרך אחרת? ילדים, גרס ירלה, יש למסור למי שבאמת רוצים אותם, ואלה הן בדרך כלל נשים, פחות או יותר כמו השירות הצבאי, שלדעתו מיועד למי שבאמת רוצים בו, ואלה הם בדרך כלל גברים. " (עמ' 40 – 41)

 על השבוע המוזר והמשונה הזה שנפל בחלקו של ירלה קלפ, של בתו – שרלוטה איסבל הנסן, שגם לה, כך פתאום, צמח אבא חדש שכלל לא ידעה על קיומו. על ההשפעות הנילוות על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, רעשי הרקע, ההבנות החדשות, קביעת סדרי החיים החדשים, השבוע הזה שיוצא מכלל כל השבועות שקדמו לו, והחיים בכלל, על כל אלה ועוד מספר הספר הזה (סוף סוף ספר מסקנדיביה שאין בו גופות, ואין בו בלשים; רק "סתם" חיים של אנשים רגילים).

 יש בו בספר רגעים מרגיזים ומעצבנים, בעיקר אתה שבהם חבורת הסטודנטים (יחד עם המורה שלהם, שפעם אולי נפגש עם דרידה), שהם כולם נאדות נפוחים במידה מסוימת, אבל צעירים ומקסימים בדרכם (האחד את השני), או הרהורי הכפירה העוברים בראשו של קלפ, כאשר הוא צריך לעמת את מוחו החקרני, התיאורטי, עם הצרכים הפשוטים של היום יום. ואולי זוהי כוונת הסופר – שהחלקים האלה באמת יעוררו רוגז ואי נחת מסויימים; הפומפוזיות הזו מול החיים עצמם.

מומלץ מאד.

 שרלוטה איסבל הנסן – תורה רנגברג. תרגום (משובח): דנה כספי. הוצאת: הכורסא – ידיעות ספרים. (349 עמודים)

(פורסם ב– 8 דצמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(Charlotte Isabel Hansen – Tore Renberg)

 ועוד מובאות שליקטתי לי:

"אף אמא לא אוהבת שבנות מסובבות לבן שלהן את הראש. כשאמהות רואות שהסחרור הזה מגיע – והן רואות את זה מהר יתר מכל האחרים – הן מזהות חיקוי לאני הצעיר שלהן. ואמנם יהיו בודדים שיטענו שאמהות מרוצות שבניהן מכרכרים סביב נערות יפות, אבל הם יכולים לטעון כך עד מחר – למעשה זו נדיבות מזויפת וחסרת בסיס: כשאמהות רואות את הדבר הזה הן נאנחות ומקטרות באופן אינסטינקטיבי. כי מה הן יכולות לעשות? הן יודעות מה עומד לקרות. הבנות עומדות להרוס את הבנים שלהן. תוך שניות מעטות יתפסו הבנות את מקומה של הבינה שנבנתה בעמל במוחות הבנים, תוך שניות מעטות ייעלמו מהבן הצעיר כל החוכמה, כל נקודות המבט וכל הטיעונים השקולים, וכל הדברים שהאם השקיעה בהם את זמנה יהפכו לעיי חורבות. נותר רק הבן עצמו, רוטט כולו מתשוקה. הוא מוכן להשליך מהסיפון את כל עצמיותו ואת כל מה שיש לו למען הנערות המשגעות. הבן תפס את משמעות קיומו, ואיש לא ימנע ממנו לממש את עצמו. מזה חוששות האמהות, את זה יודעות האמהות היטב, כי הן היו שם בעצמן, הן הרסו בנים של אמהות אחרות, הן עוררו פחד בלבותיהן של אמהות אחרות, שזיהו את עצמן בנערה שמופיעה עם ריסים ארוכים ושפתיים שופעות. אם מי שהורסת את הבן היא נערה הגיונית, שאיתה יכולות האמהות לדמיין עתיד לבניהן, נכדים בריאים, בית טוב עם מיטות מוצעות וחביתיות ביתיות, אזי הן נוהגות ביתר רכות כלפי אחיות צעירות הטוענות ללב צאצאיהם. הן משלימות עם קיומן. ואולם, אם לנערה שהורסת את הבן אין לא פוטנציאל ולא עתיד, המצב חמור. האחות הבוגרת תמיד תחתור תחתיה. אבל יש גם נערה מן הסוג השלישי, שגורלה יהיה מר מכולן – היפהפייה האגדית שמבקשת להפוך את הילד הטוב לסופת שלגים של תשוקה מאושרת. הנערה שרק רוצה לראות את הנער קם על רגליו, שרק רוצה לראות אותו נמתח למענה כקשת, ותו לא. הנערה הזאת היא שתזכה בכל אושרו של הנער ובכל שנאתה של אמו." (עמ'  206 – 207)

 "… הספרות האמיתית, אינה אמורה למרוח סומק ופודרה על לחיים שמנות ולדגדג אנשים במקומות הכי רגישים שלהם – היא צריכה להיות אגרוף בבטן. עליה להיות התנגדות טהורה ואמיתית." (עמ' 254)

אלה יווניה קוראת ספרים