פסטורלה אמריקנית – פיליפ רות

פסטורלה אמריקנית

ומה קרה אחר כך?

 נתן צוקרמן, הסופר (בן דמותו של רות?) מגיע לכנס המחזור שלו, 45 שנים לאחר שסיימו, הוא וחבריו, את לימודיהם, ופוגש שם את מי שהיה חברו הטוב ביותר – ג'רי לבוב. מעלתו העיקרית של ג'רי היתה אחיו הבכור, המבוגר ממנו בשש או שבע שנים – סימור לבוב, המכונה "השוודי", וזהו בעצם סיפורו.

במפגש המחזור מתגלות לצוקרמן עובדות על השוודי, עובדות שלא היה לו כל מושג על עצם קיומן; והלא הוא נפגש עם השוודי לפני שנים מספר והשוודי ביקש שיספר את סיפור חיי אביו. צוקרמן היה בטוח כי הוא יודע את רוב דרכי חייו של לו לבוב, האב, משום שגדל בשכנות לו והלך לבית הספר עם בנו הצעיר.

אלא שהעובדות שמספר לו ג'רי, כלאחר יד, כאילו ברור וידוע לכל כל מהלך חייו של השוודי – סימור לבוב מניוארק.. אבל לא.

 וצוקרמן יוצר את סיפור חייו (המשוער) של השוודי, מתוך אותן עובדות מעטות שג'רי סיפר לו.

 "אתה נאבק בשטחיות שלך, ברדידות שלך, בנסיון להגיע אל בני אדם בלי ציפיות בלתי-מציאותיות, בלי מטען יתר של דעה קדומה או של תקווה או של יהירות, לא-דומה-לטנק ככל שתוכל להיות, ללא תותח ומקלעים וציפוי עבה של פלדה; אתה ניגש אליהם, בלא איום, טופף על עשרת בהונותיך, במקום לקרוע את האדמה ברמיסות הזחל שלך, מקבל אותם בראש פתוח, כשווים לך, כמו גבר אל גבר, כפי שהיינו נוהגים לומר, ובכל זאת לעולם אינך מצליח שלא לטעות בהם. כאילו יש בך מוח של טנק. אתה טועה בהם בזמן שאתה נמצא עמם; ואחר כך אתה חוזר הביתה לספר למישהו על הפגישה ושוב אתה טועה בהם לגמרי. וכיוון שאותו דבר בדרך כלל קורה גם אצלם, לגביך, כל העניין אינו אלא אשליה מסנוורת, ריק מכל הבחנות, פארסה מדהימה של אי-הבנות." (עמ' 41 – 42)

משפחת לבוב היתה מן היהודים העשירים יותר של ניוארק, בימים שניוארק היתה מקום שראוי לגור בו. השוודי, סימור, נער ואחר כך גבר יפה תואר (ומכאן כינויו), ספורטאי מצטיין, תלמיד מצוין, נער שכל הורה היה מתגאה בו, צייתן, הולך בדרכי אביו, יורש את בית החרושת לכפפות (הדברים שלמדתי על כפפות ועל ייצורן בספר הזה – מידע שלא יסולא בפז),  את עסקיו. נישא למיס ניו-ג'רזי, קתולית (אבוי)  ויחד עמה מקים בית למופת – מופת לפסטורלה האמריקנית, זו המופיעה בכל הסרטים ובכל הספרים: בית ישן עם כרי מרעה לפניו, עצים עתיקים בחצרו, מרפסת מרווחת לשבת בה עם ערב. אשתו, דואן, מיס ניו-ג'רזי לשעבר (שבחלה בהזכרת התואר, ורצתה הכרה בזכות עצמה), בתו של שרברב אירי, שבזה וקנאה בכל מה שנדף ממנו ריח של וואספיות – אמריקה הישנה. דואן זו גידלה פרות בכרי המרעה שלפני ביתם, ובעדר היה להם אף פר משובח להרבעה, ששמעו הלך לפניו בכל רחבי הארץ.

 וכך – יפים ומוצלחים ומצליחים הביאו לעולם ילדה, אחת, מרי. ומרי זאת, איכשהו לא ירשה את הגנים היפים של הוריה, עניין לתסכול מתמיד, ולא את שלוותם ושאיפתם לחיות חיים אמריקניים "אמיתיים". מרי זו, היא שתסדוק את שלוותם המדומה ותהרוס כל אפשרות לחיים בתפאורה של הפסטורלה האמריקנית.

 הפסטורלה הזו – הפאסאדה בעצם – משתקפת בתמונת הסיום של הספר; משפחת לבוב – סימור ודואן מארחים לבר-ב-קיו את האדריכל של ביתם החדש ההולך ונבנה, משהו משהו השלישי, ורעייתו שפעם היתה מאד נחשבת, ועכשיו היא שבר כלי המחזיקה ביד אחת כוס וויסקי (שאין יודע מספרה) ובשניה סיגריה, רופא המשפחה ואשתו – קלינאית תקשורת שפעם טיפלה בבעיות הגמגום של מרי, זוג מניו-יורק – מרצים באוניברסיטה, הוא חברו של השוודי מילדות, היא אשתו המעצבנת להכעיס, זו היודעת כל, שמוכרחה להתווכח ולהציג עמדה לעומתית בכל דבר ועניין, והוריו של השוודי, שהשנים נתנו בהם אותותיהם.

פסטורלה – ובעצם פאסאדה, כי מאחורי מסיבת הבר-ב-קיו מסתתרים סודות ועניינים שאין מדברים בהם כדי שלא להכאיב, ועניינים שכן מדברים בהם כדי להכעיס.

 ומה היה אחר כך? ה"אחר כך" מוצג כבר בפתיחה; צוקרמן נפגש עם השוודי הנשוי בשנית ועם אחד מבניו, ואחר כך נפגש עמו שוב, לבקשתו של השוודי, ובפגישה נדמה לצוקרמן שהעניין המדובר הוא עניין זה וזה, ונדרשות עוד שנים ופגישת מחזור עם אחיו של השוודי כדי לעמוד על הסיפור האמיתי.

 והסיפור המסופר כאן הוא בדיון ששזר צוקרמן לתוך מעט העובדות שנודעו לו.

 "ובכן, אינך צריך להרחיק הרבה מעבר לאיירה ולי כדי להבין מדוע עוברים עלינו חיינו בתחושה כוללת כי הכול טועים חוץ מאיתנו. וכיוון שאיננו רק שוכחים דברים מפני שאין הם חשובים, אלא גם שוכחים דברים מפני שהם חשובים יותר מדי – מפני שכל אחד מאיתנו זוכר ושוכח על פי דפוס שעיקולי המבוך שלו הם סימן זהות מובהק לא פחות מטביעת האצבעות – אין פלא ששברי החרסים של המציאות שאדם אחד אוצר בלבו כביוגרפיה, עשויים להראות לאדם אחר.. כמסע זדוני אל נבכי המיתומַניה." (עמ' 61)

ומשהו על התרגום; לאורך כל הספר, מדי פעם התעוררה בי תחושת אי-נוחות, כאילו שמעתי דיבור בשפה זרה, או בשפה גבוהה מדי, או משהו "על יד" ו"לא בדיוק", לא כך צריכים היו להשמע הדברים. מין תחושה של מלאכותיות (והרי תרגום טוב צריך לעבור "חלק" כך שהקורא לא יבחין כלל או כמעט כי המדובר בתרגום). כך למשל: השימוש במונח "בקתות תיירים" ("בקתות התיירים הקטנות והטחובות" – עמ' 214); נראה לי כי הכוונה כאן למוטלים, דווקא, והבחירה בתרגום אחר תמוהה בעיני (היש כאן מי שקרא את הספר במקור ויכול להאיר עיני?). ויותר מכך –  המשפט : "השוודי לא הופתע מכך שאנשים הם יצורים מרובי-אנפין,…" (עמ' 336) מה זה בדיוק ה"מרובי-אנפין" הזה? (לא צריך להסביר לי, אני יודעת – זה רק נשמע כל כך מלאכותיׂׂ)

ראוי רות' לתרגום מוקפד יותר.

 מלבד התרגום –  הספר מומלץ ביותר ולגמרי (ועדיין אני אוהבת יותר את "הקנוניה נגד אמריקה", מן המאוחרים של רות')

פסטורלה אמריקנית – פיליפ רות'. תרגום: דוד שחם. הוצאת: זמורה ביתן (432 עמודים)

(פורסם ב – 9 בינואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(American Pastoral – Philip Roth)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *