כללי הנימוס – אמור טאוולס

כללי הנימוס

"החיים אינם חייבים לספק לך אפשרויות. הם יכולים בקלות להגדיר לך מסלול מלכתחילה, ולדאוג שתישארי בתלם בעזרת כל מיני מנגנונים קשוחים וסמויים. אם תקבלי ולו שנה אחת שבה תוצע לך אפשרות בחירה שתוכל לשנות את נסיבות חייך, את אופייך, את מסלול חייך – זה יקרה אך ורק בחסדו של האל. וזה לא יגיע בלי מחיר." (עמ' 329)

משובב נפש; נדמה לי שזאת ההגדרה המדויקת ביותר לספר הזה – משובב נפש. כזה שהפרידה ממנו קשה למדי, שאין באמת רצון להניח אותו מן היד ולא לדעת יותר מה יקרה לגיבורה "אחרי זה".

בעצם, בפתיחת הספר (ובסיומו) אנו כבר יודעים מה קורה "אחרי זה", שכן הספר כולו הוא התבוננות לאחור, אל תקופה קצרה בחייה של הגיבורה (משובבת נפש בפני עצמה), אי אז בסוף שנות השלושים של המאה העשרים.

קייטי קונטנט, מזכירה במשרד המשכיר שירותיהן של מזכירות לכל מיני עסקים בעיר ניו יורק, אשה צעירה בשנות העשרים לחייה, מתגוררת (כמנהג הימים ההם) במעין פנסיון שכזה לנשים צעירות, מקום מהוגן (למדי) עם שעות סגירת הדלתות, איסור על מבקרים וכו'. מקום כזה שגם ההורים השמרניים יירגעו (בערך) משום שבנותיהם נמצאות תחת עינה הפקוחה של בעלת הבית, המקפידה על הליכותיהן של הבנות.

קייטי ושותפתה לחדר מבלות לעתים יחד, ובאחד הערבים מתוודעות לאיש צעיר אחד, מן החברה הגבוהה בניו-יורק, כזה שפותח להן דלתות לאותה חברה גבוהה, אולם עליהן לדעת "להסתדר" באותה חברה, למרות היותן נשים עובדות.

ביד מיומנת פורש טאוולס את חייהם של עשירי העיר, על גחמותיהם, מסעדות היוקרה, המועדונים, האחוזות מחוץ לעיר, מכוניות הפאר, הבילויים של הצעירים המשועממים (בדרך כלל), ולמולם – חייהם של האנשים העובדים, עם תחילת סיומו של המשבר הכלכלי, זה שהחל בסופן של שנות העשרים.

היכולת הזו "לתמרן" בין המעמדות, היא ההופכת את קייטי קונטנט לדמות כה מרתקת. דרך עיניה אנו מכירים את תחילת מה שיכונה בעתיד "שחרור האשה" – הנשים העובדות, מן המעמד הבינוני או הנמוך, שיצאו מבית הוריהן לא אל בית חתן, אלא לחיים עצמאיים והריהן מפרנסות עצמן, מוצאות לעצמן אהבות, לעתים חולקות בית עם גבר לתקופה מסוימת, ללא צורך בגושפנקא מאיזשהו מימסד, לעתים ממשיכות הלאה.

דרך עיניה אנו מכירים את חייהם של בני העשירים, אלה שהכסף הגיע מהוריהם או מהורי הוריהם, והריהם יכולים לחיות חיי מותרות ותפנוקים, המחפשים להם בכל יום ובכל ערב עניין אחר שיעורר את נפשם, וישחררם מן השעמום התדיר בו הם נמצאים.

בחוץ משתוללות מלחמות; קודם מלחמת האזרחים בספרד, ואחר כך מלחמת העולם השניה, אולם בניו יורק אין להן זכר, כמעט. "כמעט" כי ישנו המינגווי כדמות מופת, וישנה ההרפתקנות של הגברים הצעירים, אלה ששיט בסירת מפרש, או טיפוס על הרים אינם מספיקים להם, והם מוצאים דרכים להצטרף אל הלוחמים האידיאליסטים באחד המקומות.

"לתחושת מטרה בלתי מתפשרת ולחיפוש אחר האמת הנצחית יש כוח משיכה מוחלט בעבור הצעירים והשאפתנים; אבל כשאדם מאבד את היכולת ליהנות מהיומיומי – סיגריה על מרפסת או עוגיית זנגביל באמטיה – הוא חושף את עצמו לסכנות מיותרות. … אדם חייב להיות מוכן להיאבק על תענוגותיו הפשוטים ולהגן עליהם מפני הידור וידע וכל צורה אחרת של זוהר." (עמ' 134)

אבל אלה בשוליים, לפחות ברובו של הספר. חייה של קייטי וחבריה, בעיקר מן החברה הגבוהה, אך גם מן המקומות בהם היא עובדת, כמעט שאינם מופרעים מן המאורעות "בחוץ".

"… בשבילי ארוחת ערב במסעדה טובה היא שיא המותרות. זו היתה פסגת הציוויליזציה. כי מהי ציווליזציה אם לא נסיקתו של האינטלקט מתלאות ההכרח (מחסה, קיום והישרדות) אל המרומים הנשגבים של המיותר עד כדי עידון (שירה, תיקים ובישול עילי)? כל החוויה כה מנותקת מחיי היומיום, עד שכאשר הכול רקוב עד היסוד, ארוחה טובה יכולה להחיות את הרוח. אם וכאשר יוותרו בידי עשרים דולר, אני מתכוונת להשקיע אותם כאן בשעה אלגנטית שלא ניתן למשכן אותה." (עמ' 143)

מעבר לאישיותה הקורנת והמקסימה באמת של הגיבורה, חדות אבחנתה, יכולתה להסתגל לכל סביבה בה היא נמצאת, בר של פועלי נמל, מסיבה של אנשי החברה הגבוהה וכו', הרי שקסם נפלא נוסף שמצאתי בה היא העובדה שחייה מוקפים בספרים.

באחד הפרקים בספר מגיע אל דירתה אחד ממחזריה, והוא בעיקר מופתע לגלות ספרים בכל פינה:

"'יש לך … הרבה ספרים,' הוא אמר לבסוף'.

'זו מחלה.'

'את… הלכת למישהו שיטפל בזה?'

'אני חוששת שזה בלתי ניתן לטיפול.'

'הם מסודרים.. לפי שיטת דיואי?'

'לא. אבל זה מבוסס על עיקרון דומה. אלה הסופרים הבריטים. הצרפתים נמצאים במטבח. הומרוס, ורגיליוס ושאר האפוסים נמצאים ליד האמבטיה.'

ואלאס ניגש אל אחד החלונות והרים מאדן החלון את 'עלי עשב' מתוך ערימה שאיימה לקרוס.

'אני מבין ש.. הטרנסצדנטליים משגשגים יותר באור השמש.'

'בדיוק.'

'הם צריכים הרבה מים?'

'לא כפי שהיית מצפה. אבל הרבה גיזום.'

הוא הצביע עם הספר לעבר ערימת הספרים שמתחת למיטתי.

'וה..פטריות?'

'הסופרים הרוסים.'" (עמ' 189 – 190)

ובמקום אחר בספר היא מודה שהספרים הם הרכוש שלה המפצים על דברים אחרים שאין לה.

כללי הנימוס, הינם רשימת כללים שעל-פיהם יש לנהוג. על פיהם נוהג גיבור אחר מגיבורי הספר, האיש שהיה שם לפתוח דלתות לקייטי וחברתה שותפתה לחדר. האיש שסביבו יחוגו חייהן במשך תקופה מסויימת, האיש שהיותו והעדרו מהווים מעין סמן לקייטי קונטנט בתקופה הזו בחייה.

משובב נפש, אמרתי; קשה להיפרד ממנו. מן הסתם עוד אעיין מדי פעם (ואף אביא לכאן) באותם כללי הנימוס, המופיעים בנספח לספר. זהו אחד מהם:

"53. אל תרוץ ברחובות ואל תלך לאט מדי בפה פעור, אל תטלטל את זרועותיך ואל תבעט ברגליך באדמה, אל תפסע על בהונותיך ואל תפזז כרקדן." (עמ' 336)

במוסף הספרים של הארץ היה פעם מדור (ואולי עוד יחזור) בו סיפרה עלית קרפ בשלושה טורים קצרצרים על שלושה ספרים בשבוע. הספר הזה הומלץ על ידה, ועל כך אני מודה לה.

מומלץ.

כללי הנימוס – אמור טאוולס. תרגום (מצוין) בועז וייס. הוצאת מודן (340 עמודים)

(פורסם ב – 25 בינואר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Rules of Civility – Amor Towles)

ועוד מובאה אחת

"… אתם צריכים להיזהר בבחירת הדברים שבהם אתם מתגאים – כי העולם בהחלט מתכוון להשתמש בזה נגדכם." (עמ' 43)

אלה יווניה קוראת ספרים