עשתונות – אופיר טושה גפלה

%d7%a2%d7%a9%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa

“So rose the dreadful ghost from his next and blackest opera. There, on the stage, stood the figure of a dead commander. And I knew, only I understood that the horrifying apparition was Leopold raised from the dead! Wolfgang had summoned up his own father to accuse his son before all the world!”

(סליירי על האופרה: דון ג'ובאני, מתוך הסרט / מחזה: אמדאוס)

וכך מופיע הספר האפל ביותר, עד כה, של אופיר טושה גפלה. לא עוד הנחמה שב"עולם הסוף", על העולם שמעבר, לא עוד תעלומות רצח המחכות לפתרונן כמו ב"הקטרקט בעיני הרוח", ואפילו ידיעת של הסוף ב"ביום שהמוסיקה מתה"; הו לא. ב"עשתונות" המוות / העולם שמעבר / ההוויה של אחרי החיים אפלים, כהים, מדכאים.

 אריק, טכנאי מחשבים בעל מעבדה משלו, רווק, די בודד שנפרד מאהובתו כבר לפני שנתיים, שאוהב סרטים דוקומנטליים (לא, זו לא טעות), ויום אחד מופרת שגרת חייו כשאל המעבדה שלו נכנס אלכס לתיקון המחשב של בנו. ומאותו רגע נהפך עולמו, וכל מה שידע על עצמו ועל חייו הופך להיות רק אפשרות אחת של מציאות, אחת מני רבות.

 תמר היא רוח רפאים; בעצם לא. כי רוח רפאים מסתובבת בעולם ומחפשת מנוחה, עוברת דרך קירות ומפחידה אנשים הנוטים להבהל. תמר לא יכולה לעבור דרך קירות, והנוכחות שלה בלתי מורגשת כמעט:

"איני מבינה את החיים. וגם את המוות איני מבינה, אם הוא מנת חלקי. אבל כיצד ייתכן שאני מתה אם אני מתנועעת, וכיצד ייתכן שאני חיה אם איני מתגעגעת. אין עונש גדול יותר. לא להבין. … – מה טעם מצאו החיים להיאחז בנו, או מה פשרו של המוות המזויף הזה? כבר אמרתי, אני יודעת מה אני. המונח השגור בפי הבריות הוא רוח, אבל זו טעות. אני הד. הד של אישה נעלמת שבמותה נשאבה מתוכי והותירה אחריה עקבות קלושים." (עמ' 14)

היא לא יודעת מי היתה בחייה, והיא מתלווה לכל מיני אנשים בתקווה לגלות.

לפעמים היא מתלווה לאנשים גם בטיסות לחו"ל, או במכוניותיהם, כי היא הרי בלתי מורגשת, בדרך כלל, חוץ מאשר ליחידי סגולה.

שלומית, אשה אחת החיה בגפה, מגלה ערב אחד, במקום מרוחב ומבודד, גבר חסר הכרה, וכשהכרתו חוזרת אליו, היא לוקחת אותו למשטרה. הוא אינו זוכר דבר מלבד שמו, ולאחר פרק זמן מסוים היא לוקחת אותו לביתה, בהמלצת הרופאים, אולי בעזרתה יחזרו אליו זכרונותיו ועמם חייו הקודמים. כדי להזכר הוא כותב במחברת חזיונות ומחשבות העולים במוחו, וכל אחד מהם, מן החזיונות הללו, אפל וקודר מקודמו.

 בפריז יש איש אחד, יפה תואר במיוחד, המפתה, מדי ערב, נשים שאינן יפות כלל וכלל (ההיפך מזה) ללילה בלתי נשכח ובלתי יאומן, ומשליכן לאחר מכן ככלי אין חפץ בו, לחיות את שארית חייהן בתהיה מה מצא בהן מלכתחילה, ומה איבד לאחר מכן.

 ויש בעיר ריח חריף של מנתה, ריח כמעט בלתי נסבל, ויש נגינת פסנתר הבוקעת אין יודע מאין, והבריות הולכים וחוזרים כאילו אין ולא כלום. ויש זכרונות שאסור להזכר בהם, ומחשבות שאסור לחשוב. יש צללי אנשים, וישנים מתחת לאדמה. ויש איזו אימה לא ברורה ולא מוסברת.

 "זיכרון הוא צורת החיים היחידה. כל מה שעשית, כל מה שנעשה לך, אם לפני רגע ואם לפני שלושים שנה. הוא מדמיין את בית הזיכרון כמבנה עצום שרק חדרים ספורים בו גלויים לעין בלתי מזוינת, כי כולו נחבא מתחת למעטה אבק וקורים ואי-סדר מחפיר, ורק משוגע יצליח למצוא את דרכו בנפתולי חדריו. … ובבית המתפורר הזה נגזר על הדייר לחיות עד יומו האחרון. .. וחלליו של הבית דחוסים עד פקיעה. (עמ' 152).

יש בית מחסה לאנשים שפעם הרגו מישהו (רצחו, יהיה נכון יותר להגיד) אבל אין הם "רוצחים" מן הסוג המקובל, ועל כן זכו "להתארח" בבית המחסה הזה שחומותיו גבוהות ושני שומרים בשעריו, ומי שבא בהם, בשערים, כנראה כבר לא יצא.

דמיונו הפורה (ואפשר אף לומר: הפרוע) של אופיר טושה גפלה לוקח את הקורא/ת לעולם שמעל האדמה ולזה שמתחתיו, לזמן הנוכחי, ולזמן עבר, ל"'זמן נברא אך לא היה' – זמנם של הדברים שכלל לא התחוללו, אך המחשבה מגשימה כדי להתקרב את הכרעה כלשהי; ו.. 'זמן הפוגה' – זמנן של מנוסות חטופות מן הכאן והעכשיו: חלומות, הרהורים, מעשה אהבים, היזכרות או התרכזות במלאכה תובענית – זמן עמד מלכת." (עמ' 57 – 58)

 ממש בסופו של הספר, בעמוד האחרון או אולי בשני העמודים האחרונים, ממש כמו בסיפורה של פנדורה והתיבה שהקיאה מתוכה את כל הצרות והמכאובים והחוליים של העולם, רגע לפני הייאוש הגדול, מופיעה קטנה, שברירית, כמעט שקופה, בזמן שאולי היה או לא היה, התקווה.

 ומשהו על המוסיקה בספר הזה; לא עוד מוסיקה שיש צורך לבנות עבורה אתר מיוחד, והידועה רק ליודעי חן. סוף סוף יכולתי להתקל בשם של קטע מוסיקלי ("בוקר" מתוך "פר גינט" של גריג", המוסיקה לסרט "הפסנתר" של ניימן, הפרק האחרון מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן – שאף שרתי לא מכבר באיזה קונצרט), והמוסיקה התנגנה באזניי בלי מאמץ בכלל, ולא חשתי כאילו אני מתיירת בארץ לא מוכרת לחלוטין.

וגם כמה ציטוטים מן הספר, שעניינם ספרים, שצדו את עיני במיוחד:

"תמיד שנאתי את הביטוי השחוק הזה 'לקרוא אדם כספר פתוח'. כאילו כל הספרים הפתוחים מובנים בקריאה ראשונה, כאילו הקורא פתחת בעמוד הנכון, כאילו יש רק דרך אחת לקרוא." (עמ' 94)

"אני לא בוטחת באנשים שמגבשים דעה על ספר לפני שהם סיימו לקרוא אותו. זה חובבני, שטחי, ובכל הכנות מעיד רק עליהם ולא על היצירה. סופר לא מפסיק לכתוב ספר באמצע העבודה. קורא תפקידו לקרוא עד הסוף ורק אז לומר מה הוא חושב." (עמ' 125)

 "בזמן שאדם קורא ספר הוא מתחיל מאותה נקודה שהסופר בחר להתחיל, אבל משלב מסוים מוחו נודד לתרחישים אפשריים והוא מתחיל לטפח ציפיות. ברגע שהספר לא עומד בציפיותיו, כלומר פונה לכיוונים שלא מקובלים עליו, התנגדותו של הקורא רק הולכת וגוברת. בעיני רוחו הוא קורא ספר מקביל שבו הדברים מתרחשים בהתאם לרצונו, ספר שעומד בציפיותיו. הוא ממשיך לקרוא את הספר, אבל הוא הרבה יותר עסוק בספר שהסופר לא כתב, הספר שהוא היה רוצה לקרוא… הקורא מעדיף להסתפק בגרסתו ושוכח שהוא מחיזר בידו ספר שמישהו אחר לחלוטין כתב, שגרסתו היא אחת מתוך אלף וריאציות אפשריות של הסיפור, ובכל זאת, יש סיבה לכך שהוא העדיף אותה על פני כל האחרות. הסופר, לא הקורא." (עמ' 175)

 מומלץ בכל לב.

עשתונות – אופיר טושה גפלה. הוצאת "כתר" (308 עמודים)

(פורסם ב–  6 במרץ, 2013 בפורום הספרים של YNET)

Share

תגובה אחת בנושא “עשתונות – אופיר טושה גפלה

  1. פינגבאק: רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה | אלה יווניה קוראת ספרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *