הדס, ביום הולדתה ה- 34, יוצאת והולכת ל"בבושקה" שהוא מין מועדון שכזה, "של רוסים" בעיקר, באחד המקומות בחיפה, מועדון שפעם היה לה כמעט בית כי אושרי, שאהבה וחי עמה עד שיום אחד הלך, לאושרי היה חבר – רוסי – דימה, חבר כאח והוא מבעלי ה"בבושקה".

מאז שאושרי עזבה, לא כל כך מזמן, הפכו חייה של הדס להד קלוש של חייה פעם, פעם כשהיתה מאושרת. פעם כשצריך היה רק לקבוע מועד לחתונה, להפגיש את ההורים (אביה מצדה, אמו מצדו), כשהחיים נראו די מתוכננים ודי בסדר.

עכשיו היא לבד. מתגעגעת; "נקרעת" מגעגועים.

 דימה היה פעם ילד, "האח התאום הפחות מוצלח" בין השניים, באוקראינה. אביהם מת ואמם נישאה לאיש אחר, שלא כל כך הסכין עם התוספת הזו למשפחתו, שאינו אוהב את הילדים, ובעיקר את דימה "הפחות-מוצלח", כאמור.

אחר כך עלו לארץ, דימה, ואחיו ואמו. עכשיו הוא בעליו של מועדון מצליח בחיפה, החבר-הכי-טוב של מי שפעם היה אהובה של הדס.

והיא באה לשם, כמו לבית שפעם עזבה, והוא לא עזבה מעולם.

 רחמים, בעל הבית של הדס "מסתובב" לה יותר מדי בדירה, כאילו "לתקן" משהו, או לקחת משהו ששכח (הוא גר שתי קומות מעליה), ונוכחותו מציקה ומרגיזה. ומרגיעה גם, לפעמים.

 אמא של אושרי היתה פעם נערה במרוקו, בכפר, והתאהבה של ברועה אחד, שיועד לאשה אחרת, וחלומותיה וזכרונותיה נושאים אותה אליו.

 מאז שאושרי עזב, לא ברור למה, הופכת הדס לנרגנת לא מעט, ממורמרת לא מעט (בצדק, אגב) ומעצבנת לא מעט (עניין המצביע על טיבו של הספר – לו הייתי אדישה להתנהגותה, היה הספר מוגדר "שטוח". ולא היא).

מעצבנת משום שהיא מסרבת להניח. מעצבנת משום שהיא תרה אחריו בכל מקום ו"עושה חזרות" על טקסטים שתאמר לו כשייפגשו, או כשיצלצל אליה. מעצבנת משום שהיא מחפשת נחמות בגברים אחרים, נחמות המשאירות אותה חלולה ועייפה (כי אין היא באמת זקוקה ל"נחמות" שכאלה).

והנה קורה הבלתי יאמן – אושרי מחפש אותה, ומשאיר לה הודעות על הודעות

והיא לא חוזרת אליו.

למה לה? רק יכאב לה הלב עוד יותר.

 גם דימה מפציר בה להתקשר. לענות.

וכל הטקסטים הכתובים בראשה הרי מוכנים, ואולי הוא בכלל רוצה לחזור? (לא. אילו רצה לחזור היה פשוט חוזר. חוזר וממלא את ביתה, ואת מיטתה, ואת החור שבליבה, החור שהותיר כשכך הלך).

 ומתישהו ימשוך אותה דימה, בעל כורחה, למסע אל ביתה של חנה, אמו של אושרי. בדרך ייפתרו כמה קשרים בנפשה, בסופה ימתין לה סוד ופתרון, ואולי גם שלווה לנפשה המיוסרת (אבל זה כלל לא בטוח).

 בין הכפר במרוקו, אי אז, לאוקראינה, בעבר הפחות רחוק, ולחיפה בעבר ובהווה, בשפה עשירה, מרתקת, נוגעת ללב, שזורת ביטויים ברוסית או ערבית (לפי העניין והדמות המסופרת) נמשך/ת הקורא/ת אל עולם מוכר / לא מוכר, יומיומי וקסום ומופלא. ואין הקורא/ת רוצה להניח לספר אף לרגע, עד תומו. כי הוא יפה להלל.

מומלץ

 דוּשִׁינְקָא, נשמה – איריס אליה-כהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד (366 עמודים)

(פורסם ב – 24 באפריל, 2013 בפורום הספרים של YNET)