בית מאיה – אֵסָה דֶה קֶיְרושׁ

בית מאיהאלמלא המליצה סילבי קשת, בפוסט ארוך יחסית, על הספר הזה, בשלהי חודש אפריל השנה, בסופרלטיבים על סופרלטיבים, ככל הנראה הייתי "מדלגת" עליו, לפחות בזמן הזה, כשעיתות הקריאה אינן ממש בידי, וכש"מדף הספרים הממתינים להיקרא" עומד בפני קריסה כמעט; אחרי הכל – שש מאות ומשהו עמודים של סופר פורטוגלי אחד, שאיני מכירה ממש, שנכתב במאה ה- 19, יכול להמתין עוד עד הפנסיה אולי.. או בכלל…

אבל המלצה כל כך משכנעת… אז לקחתי ליד וקראתי.

ונכבשתי, לגמרי.

 פורטוגל של המאה ה- 19, ארץ לא נודעת כמעט; אסה דה קירוש מאיר באור יקרות, מלווה באירוניה ובסאטירה את ארצו, רגע לפני שתאבד את הקולוניות שלה, מקור עושרה, רגע לפני רפורמות פוליטיות.

 קרלוש דה מאיה, גיבור הספר, בן תפנוקים למשפחה עתירת נכסים, גודל על ידי סבו, אפונסו, לאחר שאמו נטלה את בתה הקטנה ונטשה אותו ואת אביו בעקבות מאהב אחד, ואביו נטל את חייו מצער ומאהבה נכזבת. קרלוש דנן, שגדל בחינוך ספרטני משהו, על ידי מחנך אנגלי דווקא, בחר בימי בחרותו להיות רופא וגם מדען חוקר, והוא מתרוצץ בין שתי המשרות הללו, שני התפקידים הללו שבחר לעצמו, ובעצם אינו מצליח להקדיש זמן מספיק לאף אחת מהן.

חיי החברה שלו עשירים ביותר, והוא ובני המעמד הגבוה נודדים מארוחה להצגת תיאטרון, לאופרה (שם הם בעיקר עסוקים בלראות ולהיראות). כולם עוסקים באהבהבים, בדרך כלל עם נשותיהם של אנשים אחרים, ועוד עוסקים בעניינים פוליטיים, אבל "מבחוץ", מצד הביקורת.

 לתוך חייו נכנסת יום אחד מאריה אדוארדה, רעייתו של ברזילאי אחד עשיר, והוא מתאהב בה, והיא בו. הם שוקלים לברוח לארץ אחרת ולחיות כבעל ואישה, ואף מתכננים את חייהם המשותפים:

 "… קרלוש עמד על דעתו הרומנטית – חווילה לחוף אגם, אולם הרעיון הזה לא זכה להסכמה מצד אגה. קיומם המתמיד של מים שקטים וכחולים לנגד עיני האוהבים מדי יום ביומו נראה לאגה דבר שעלול להעמיד בסכנה את משך התשוקה. לנוכח שלוותו המתמשכת של נוף זהה תדיר ייאלצו שני אוהבים בודדים שאינם לא בוטניקאים ואף לא דייגים חובבים, לבלות את כל עתותיהם רק בתשוקתם איש לרעהו, ורק על תאוותם יוכלו אז להשתית את כל רעיונותיהם, תחושותיהם, עיסוקיהם, הלצותיהם ושתיקותיהם… ולעזאזל, אפילו ברגש העז ביותר לא די בשביל כל כך הרבה! שני אוהבים שעיסוקם היחיד הוא לאהוב זה את זה, צריכים לחפש להם עיר, עיר גדולה, סואנת ויצירתית שבה יעמדו לרשות הגבר במשך שעות היום מועדונים, שיחות רעים, מוזיאונים, רעיונות וחיוכן של נשים אחרות, ולרשות האישה יעמדו בה בעת רחובות, קניות, תיאטרונים ותשומת לבם של גברים אחרים. וכך, כאשר יתייחדו זה עם זה עם רדת הלילה, לאחר שלא בילו את כל היום כולו בהתבוננות בלתי-פוסקת איש ברעהו ובהסתכלות עצמית, יביא כל אחד מהם לחברותא את רטט החיים שחווה במשך היום, וממילא יימצא קסם חדש ואמיתי כשיתכרבלו בבדידותם, יימצא תמיד טעם רענן כשיחזרו בכל פעם על נשיקותיהם…" (עמ' 452)

 אלא שהעבר וסודותיו האפלים מאיימים על האהבה הזו, על האושר הזה שכך מצאו לפתע.

 אבל לא על אהבתם של הזוג מספר הספר הזה, אם כי סיפורם בהחלט מוסיף לו עלילה, אלא על חייהם של אנשי החברה הגבוהה, על ההדוניזם המנוון ומכלה חברות שכאלה, שאנשיהן עסוקים בעיקר בהנאות היומיום ובבזבוז עושרם האינסופי.

 בלשון מושחזת כתער מתאר אסה דה קירוש, לפרטי פרטים, את המראות, הצבעים, הקולות והריחות, את טעמי הארוחות וסדר המנות, את הכלים בהן הוגשו, את הנשפים והתלבושות, את התמונות על הקירות, את מראה הבתים מבחוץ ומבפנים על גודש רהיטיהם, מוצאם של הרהיטים, ועוד ועוד, עד כי הקורא/ת חש עצמו כאילו היה בליסבון של שלהי המאה ההיא.

"'הנה לך ליסבון.'

'היינו הך,' קרא אגה, 'אם הנשים לא יופיעו, נייבא אותן, הרי כך נהוג ומקובל בפורטוגל ביחס לכל בר. כאן מייבאים הכל. חוקים, רעיונות, פילוסופיות, תיאוריות, עניינים, אסתטיקות, מדעים, סגנון, תעשיות, אופנות, הליכות, בדיחות, הכל מגיע אלינו בארגזים על סיפון הספינה. הציוויליזציה עולה לנו הון תועפות נוסף על מסי המכס, ומכיוון שהיא יד שנייה, שהרי לא נוצרה למעננו, ממילא היא קטנה עלינו.. אנו רואים בעצמנו בני תרבות ממש כמו הכושים באיי סאו טומה, שחושבים שהם ג'נטלמנים ואפילו לבנים, מפני שמלבד הרצועה לכיסוי חלציהם הם לובשים גם פראק ישן של המעביד… זהו אספסוף מטומטם…' " (עמ' 105)

 וזהו טעמה של ספרות משובחת במיוחד – כזו ההופכת את הקורא/ת לחלק מן העולם שהיא מתארת.

 ומשהו שיכול להיות נכון אף לימינו אנו – על מקומה של הספרות בעולם שבו הכל עסוקים ברכילויות קטנות:

 "אגה הנסער מחה: "האומנם לציבור לא אכפת?! הפלא ופלא! איך זה לא אכפת לציבור שעוסקים בספרים שהוא עצמו קונה בשלושת אלפים, ואף בששת אלפים עותקים? בהתחשב באוכלוסיות פורטוגל אלה מכירות המשתוות להצלחות גדולות בפריז ובלונדון… לא ולא, מלשיור ידידי! שתיקה זו מעידה כאלף עדים, בבהירות רבה מזו של מלים מפורשות, כי איננו כשירים. התבהמנו והיטמטמנו מהחדשות על כבוד השופט שהגיע, או על כבוד השופט שנסע, מטורי הרכילות, מחביבות האכסניות שמצאנו לנו, ממאמרי מערכת עלובים הכתובים בלשון המונית, מכל הסיפורת הנאלחת המטביעה אותנו בתוכה… איננו יודעים ואיננו יכולים עוד לדבר על יצירת אמנות או על יצירה היסטורית, על ספר שירים יפה אחד או על ספר מסעות יפה אחר. אנו נטולי ניבים ורעיונות גם יחד. אולי איננו טיפשים, אבל אנחנו בהחלט מטופשים. יצירת הספרות מרחפת הרבה מעל לראשינו, ואנחנו מבוססים כאן במי רגליים…" (עמ' 543)

לספר נלווית אחרית דבר מחכימה ומרחיבת דעת של רמי סערי, המתרגם.

 מומלץ ביותר.

בית מאיה – אסה דה קירוש. תרגום (משובח ומלווה בהארות והערות שוליים מרובות): רמי סערי ופרנסישקו דה קוטה ריש. הוצאת: מחברות לספרות (669 עמודים)

ולקריאה נוספת: רות אלמוג על "בית מאיה" ב"הארץ" 

(פורסם ב– 12 ביוני, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Os Maias – Jose Maria de Eca de Queiroz)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *