הלוחש – דונאטו קאריזי

הלוחש

"אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכול על אנשים, אבל למעשה אנחנו לא יודעים כלום" (עמ' 407)

 מותחן טוב הוא כזה שמותיר את הקורא/ת חסר/ת נשימה, ובעיקר מופתע/ת מן הפתרון שבסופו; כי כמה שלא ננסה לנחש, אם זהותו של הרע / הפושע / הרוצח תפתיע אותנו בסופו של הספר, הרי שהרווחנו; הופתענו אבל הרווחנו.

בהיבט הזה "הלוחש" הוא אכן מותחן מצוין.

 חמש ילדות נעלמות, כולן בטווח זמן קצר, כולן באותו האזור. הילדות הינן בגילאים שונים. אין דרישת כופר, אין קשר עם החוטף.

 מילה וסקס, חוקרת משטרה ממחוז אחר, כזו שהתמחותה באיתור נעדרים, בעיקר ילדים, גם כאלה הנעדרים שנים רבות, נשלחת למחוז בו נעלמו הילדות לסייע. יש לה כשרון מיוחד למילה, היא מסוגלת "להכנס" לראשם של הפושעים, למקומות האפלים הללו, ולהגיע אל המקומות בהם הם מתחבאים, בהם הם מחביאים את חטופיהם. כדי להיות שם במקום הזה, מילה וויתרה על משהו באישיותיה, על היכולת לחוש אמפתיה וחמלה, על היכולת לבכות כשצר וכואב, על היכולת להרגיש באמת:

"היא לעולם לא תמצא אהבה, לא יהיו לה בעל וילדים ואפילו לא חיית מחמד. כי זה הסוד – לא להחזיק בשום דבר שאפשר לאבד, שום דבר שמישהו עלול לקחת. רק כך תוכל לחדור למוחם של האנשים שאחריהם חיפשה." (עמ' 157)

 מילה מצטרפת לצוות קיים, והיא סוג של "נטע זר" ביניהם לאיזה זמן; הקרימינולוג – ד"ר גווילה – בעל החשיבה הלא שגרתית, אף הוא סוג של אאוטסיידר בצוות, משום שאינו חלק מכח המשטרה, המגדל את בנו בעצמו, לאחר שאשתו נטשה את שניהם; קלאוס בוריס, מומחה בחקירות, שרה רוזה – המומחית לענייני מחשבים, הסוכן סטרן – האחראי לאיסוף המודיעין.

 שבעה עשר ימים לאחר החטיפות מתגלה "מעגל זרועות" באיזו חורשה, שש זרועות שמאליות של שש ילדות; מיהי הילדה הששית שעל חטיפתה לא דווח כלל?

 בנתיב פתלתל מוביל קאריזי את הקורא/ת בדרכי הרוע האנושי, על היבטיו המזוויעים, דרך תודעתה של מילה, ה"זרה" שצורפה לצוות, כשבכל צעד נוספת עוד תעלומה שיש לפתור, עוד עניין מתועב שצריך לגלות לאור היום.

והסוף? הסוף כאמור מפתיע, ונותר רק לאסוף את "השברים" ולחזור בזכרון לחלקים שונים בספר, ולהבין אותם מחדש.

הספר הזה הומלץ לי מתוך סדרה של ספרי מתח בהוצאת כנרת זמורה ביתן, ואלמלא רשלנות מה, שניכרת הן בתרגום והן בניסוח, יכולה היתה ההנאה מןה ספר להיות שלמה.

כך, למשל

"..שעה שנוקטורנו מספר עשרים של שופן בסי-שארפ מינור מילא את החדר" (עמ' 18) (התייעצות קצרה עם אנשים המתעסקים במוסיקה היתה מגלה למתרגמת שאין צורך לכתוב את המלה "שארפ"; ולא גוגל טרנסלייט לא עוזר כאן)

או:

"..משום מה הבגדים תמיד גדולים במידה או שניים ממידת הילד." (עמ' 28) (אומרים: "מידה אחת או שתיים").

 הספר אף תורגם מאנגלית, ולא מאיטלקית, שפת המקור, ותרגום מתרגום תמיד מחסיר עוד משהו.

מילא. עדיין כדאי לקראו, כהפוגה מכל הספרים "הרציניים".

הלוחש – דונאטו קאריזי. תרגום (מאנגלית):יסמין קלין. הוצאת: כנרת זמורה ביתן (414 עמודים)

(פורסם ב – 15 ביוני, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Il Suggeritore – Donato Carrisi)

אלה יווניה קוראת ספרים