חיים יקרים – אליס מנרו

חיים יקרים

אליס מנרו הצהירה בראיון שנערך עמה לאחרונה, כי לא תכתוב יותר וכי ספרה זה, חיים יקרים, הוא ספרה האחרון.  הודעה זו מלאה את לבי / לבנו צער רב, משום שיש משהו כה ייחודי בכתיבתה של מנרו, עד כי הידיעה כי לא יהיו יותר ספרים מפרי עטה מחסירה משהו מן העולם.

 ספריה של אליס מנרו מכילים בעיקר סיפורים קצרים, וכדי לכתוב סיפור קצר מוצלח צריך כשרון מיוחד ויוצא מן הכלל, אחרת משהו הולך לאיבוד.

 ולמנרו יש הכשרון המיוחד והיוצא מן הכלל הזה, לספר, בכמה עמודים, סיפור שלם, לעתים סיפור חיים שלם, כזה שבסופו אפשר כמעט לדעת איך נראים גיבוריה, ובעיקר גיבורותיה, שכן מנרו כותבת בעיקר על נשים (גם כשהן גיבורות משניות, הרי שבסוף הסיפור נותר/ת הקורא/ת תוהה מה עלה בגורלן של הנשים שנאהבו, ניטשו, ופחות בגורלם של הגברים שאיתרע מזלם להיות הגיבורים באותו סיפור). בסוף כל סיפור נותרת מין מועקה, כי אין אצל מנרו סיפורים שמחים, לכל היותר הגיבורות שלה לא תסבולנה יותר מדי – אבל במבט לאחור, זה הניתן לקורא/ת בסוף הסיפור, אי אפשר שלא לנוד  לגורלן.

היכולת הזו, לספר בשפה מינורית, שום דבר לא בומבסטי, שום עניין אינו "גדול מן החיים", סיפורי חיים של אנשים, על כל הכאב והצער, ולהותיר את הקורא/ת חסר/ת נשימה כמעט, מעצב על שכך מתנהל העולם "הרגיל" – היכולת הזו, היא היא ההופכת את מנרו לתופעה ייחודית ומיוחדת בעולם הספרות. ויותר לא יהיו לנו.

וקצת על הסיפורים שבספר

 בסיפור "להגיע ליפן" נוסעת גרטה, משוררת, עם בתה לטורונטו, משום שבעלה מצא משרה במקום שבו אין מגורים למשפחות, וחולמת לפגוש שם מישהו שפעם, פעם, נתן לה תשומת לב מיוחדת, והיא כמהה לתשומת לב בכלל

"במהלך הסתיו והחורף והאביב הבאים לא חלף יום שבו לא חשבה עליו. כמו לחלום את אותו חלום בדיוק ברגע שנרדמת." (עמ' 15)

החיים שלה עם האיש שלא נישאה אינם מספקים עבורה, יש בה כמיהה למשהו אחר.

"בשלב מאוחר יותר בחייה היא תתקשה להסביר מה בדיוק היה מקובל באותם ימים ומה לא. אפשר לומר, ובכן, שפמיניזם לא. אבל אז צריך להסביר שפמיניזם אפילו לא היה מילה בשימוש. אחר כך את נדרשת להרחיב ולומר שלהיות בעלת דעה רצינית כלשהי, שלא לומר שאיפה, ואולי אפילו לקרוא ספר אמיתי, היו דברים חשודים, אולי בגללם הילד שלך חטף דלקת ריאות, ואמירה פוליטית במסיבה של המשרד היתה עלולה לעלות לבעלך בקידום שלו. וזה לא משנה לאיזו מפלגה נגעה ההערה שלך. אלא עצם העובדה שיצאה מפיה של אישה." (עמ' 9)

 אמוּנדסֶן – סיפורה של אשה אחת, במקום מבודד – מורה בבית חולים לילדים חולי שחפת. סיפור על אהבה שכמעט כמעט..

 לעזוב את מֵייוֶורלי – עוד עיירה נידחת, דרך עיניו של שוטר שאשתו חולה במחלה חשוכת מרפא, ונערה אחת שנעלמת יום אחד, והשערוריות המהוסות שבעיירה קטנה אחת.

"..עד מהרה מצא עצמו בחוץ, מעמיד פנים שיש לו סיבה רגילה וטובה, כמו לכל אחד אחר להניח רגל אחת לפני השנייה.

מה שנשא עמו, כל שנשא עמו, היה היעדר, משהו כמו היעדר אוויר, היעדר תפקוד נאות של ריאותיו, קושי שיימשך לעד, הוא הניח.

הנערה שאיתה דיבר, הנערה שהכיר פעם..

אפשר לומר שהיא מומחית באובדן – הוא עצמו טירון יחסית. וכעת לא הצליח להיזכר בשמה. .."

(עמ' 80 – 81)

 חצץ – מה קורה לילדים הנקלעים שלא בטובתם למערבולות החיים של הוריהם, סערות האהבה והפרידה, הבנייה של חיים חדשים. והילדים שבלהט הסערה והשיגרה הלא תמיד מבורכת שבאה אחריו, הילדים שמאבדים את מקומם המרכזי בחייהם של הוריהם.

"אבי חדל לבכות.. אמי ארזה את חפצינו ולקחה אותנו לגור עם ניל בקרון המגורים שמצא בכפר. אחר כך אמרה שגם היא בכתה. אבל גם אמרה שהרגישה חיה. אולי לראשונה בחייה, באמת חיה. היא הרגישה כאילו קיבלה הזדמנות; היא החל את חייה מחדש. היא השאירה מאחור את כלי הכסף והחרסינה את התוכניות לעיצוב הבית ואת גינת הפרחים שלה ואפילו את הספרים בכוננית הספרים שלה. כעת היא תחיה, לא תקרא. היא השאירה את בגדיה תלויים בארון ואת נעלי העקב הגבוהות מונחות בשורה. את טבעת היהלום ואת טבעת הנישואים על השידה." (עמ' 84)

"העניין הוא להיות שמח', הוא אמר. 'בכל מחיר. נסי את זה. את יכולה. זה נעשה יותר ויותר קל. זה לא קשור לנסיבות. לא תאמיני כמה זה טוב. קבלי הכול, והטרגדיה תיעלם. או תשכך לפחות, ואת פשוט שם, ממשיכה להתקיים בעולם בשלווה." (עמ' 96)

 חוף מבטחים – על נשים מוכות שאין רואים את הסימנים. נשים העוברות התעללות נפשית כל הזמן, החיות תחת מגף דורס, ואיש אינו רואה.

"היא היתה רגילה להתאפק עד שהיתה בטוחה שדודי אמר את כל מה שהתכוון לומר. אפילו כשדיברתי איתה ישירות, היא היתה מחכה ומביטה בו כדי לבדוק אם הוא רוצה להשיב לי. הדברים שאמרה היו תמיד מעודדים, והיא חייכה ברגע שידעה שזה בסדר לחייך, כך שהיה קשה לזהות שהיא אדם מדוכא. (עמ' 98)

"חוף מבטחים היה הדבר. 'תפקידה החשוב ביותר של אישה הוא להקים לבעלה חוף מבטחים.'" (עמ' 100)

"'את רואה? יש להם יותר מדי שכל, להורים שלך. יותר מדי שכל בשביל להיות כמו כל האנשים האלה שיוצאים מגדרם ומוחאים כפיים ומתנהגים כאילו מדובר בפלא עולם. את מבינה לאיזה אנשים אני מתכוון? הם משקרים. ערמה של גללי סוסים והכל כדי להיראות מורמים מעם. או סביר יותר שהם נכנעים לנשים שלהם שרוצות להיראות מורמות מעם…'"( עמ' 109)

"..אם את אישה, התמסרות לכל דבר באשר הוא עלולה להפוך אותך נלעגת." (עמ' 112)

  גאווה – על כמעט אהבה ואולי אהבה בין נער ונערה, איש ואשה, שחייהם משיקים לאורך שנים, ולעולם אינם מרשים לעצמם להתקרב עוד קצת

"היינו שמחים ככל שיכולנו להיות" (עמ' 133)

 קורי – היא נערה נכה, גוררת רגל עקב נגיף הפוליו שתקף אותה בילדותה.גדלה עם אביה. אמה מתה. מנהלת רומן עם גבר נשוי. רומן חד-צדדי, ככל הרומנים הללו. היא טובה ממנו בכל מובן שהוא, חוץ משתי הרגלים, שאצלו הן שוות באורכן. והיא סולחת לו; על הכל.

 רכבת – ג'קסון חוזר מן המלחמה, ורגע לפני שהרכבת מגיעה אל העיירה שלו הוא קופץ ממנה, ומשתקע אצל אשה אחת שחיה לבדה, ליד הקהילה מנוניטית, בבית מט לנפול. הוא משפץ ועוזר ומסייע, והם חיים זה לצד זו, לא כזוג, אבל כמעט.

ויום אחד הוא נעלם.

"ג'קסון ידע, כמובן, שספרים התקיימו כיוון שאנשים ישבו וכתבו אותם. הם לא פשוט צצו להם סתם כך משום מקום. השאלה היתה למה. ספרים כבר היו בנמצא, ובשפע. שניים מהם הוא נאלץ לקרוא בבית הספר. 'בין שתי ערים' ו'הקלברי פין', שניהם כתובים בשפה שהתישה אותך, אף שבדרכים שונות. וזה היה מובן. הם נכתבו בעבר.

מה שהתמיה אותו, אף שלא התכוון לגלות לה, היה מדוע שמישהו ירצה לשבת ולכתוב עוד אחד. בהווה. עכשיו." ( 160 – 161)

".. מאז שנכנס תוקפו ביטוח בריאות לכולם, אנשים לא עושים שום דבר חוץ מרוץ לרופאים ולהפוך את חייהם לדרמה אחת ארוכה של בתי חולים וניתוחים, שלא הועילו במאומה אלא האריכו את התקופה שבה הם מהווים מטרד לאחרים בסוף ימיהם." (163)

 אל מול האגם – סוף החיים. התחלת השיטיון, אולי. הזיכרון שאינו מה שהיה פעם, שבוגד שוב ושוב. והפחד ממה יהיה ואיך.

 דולי – זוג מבוגרים,הוא בן שמונים ושלוש – משורר, היא בת שבעים ואחת – מורה למתמטיקה. בערוב ימיהם. עם ההרגלים של שנים ביחד. עם הזכרונות. ואשה אחת שלרגע נכנסת לחייהם ומעלה תהיות ושאלות על מה היה, ואם, ואיך.

"… יש את אלה שחיים יחד שנה אחרי שנה ובסוף זה, הו, אנחנו מתחתנים. ואז את חושבת, בשביל מה? בשביל המתנות, מה, או סתם בשביל המחשבה להתגנדר בשמלה הלבנה. מצחיק שאפשר למות." (עמ' 203)

 ארבעת הסיפורים האחרונים בספר הינם ארבעה פרגמנטים – זכרונות מחייה של מנרו; כדבריה: ".. אני מאמינה שאלה הדברים האחרונים – והאינטימיים ביותר – שיש לי לומר על חיי." (עמ' 217)

 "כשהייתי ילדה, נדמה שלא היו לֵידה או התפוצצות תוספתן או אירועים חמורים כלשהם, שלא התרחשו בעיצומה של סופת שלגים. הדרכים היו חסומות, לא היתה שום אפשרות לחלץ מכונית מתוך השלג בכל מקרה, ואנשים היו צריכים לרתום כמה סוסים לעגלה כדי לעשות את דרכם לבית החולים בעיירה." (עמ' 230)

 "אם אתה חי מספיק כהורה בימינו אנו, אתה מגלה שעשית טעויות שלא טרחת להתוודע אליהן יחד עם אלה שאתה יודע עליהן היטב." (עמ' 240)

 הסיפור האחרון, שנתן שמו לספר – חיים יקרים – יזכיר לקורא/ת מנרו המושבע/ת את ספרה המראה מקאסל רוק, או לפחות חלק ממנו, והוא מביא בקיצור, ממש בקיצור את תולדות חייה של מנרו, ועל אף הקיצור, יכול/ה הקורא/ת לדמיין בעיני רוחו/ה חיים שלמים.

"אנחנו אומרים על דברים מסוימים שהם בלתי נסלחים, או שלעולם לא נסלח לעצמנו. אבל אנחנו סולחים – אנחנו עושים את זה כל הזמן." (עמ' 268)

 מומלץ ביותר.

 חיים יקרים – אליס מנרו. תרגום (מצוין): אורטל אריכה. הוצאת: מחברות לספרות (268 עמודים)

(פורסם ב – 26 ביולי, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(Dear Life – Alice Munro)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *