אולי היו לי ציפיות גבוהות מדי, אולי "נסחפתי" אחרי דבריו החמים והנלהבים של יגאל שוורץ, המופיעים על הכריכה האחורית, אולי היה בעוכרי הספר הזה העובדה שנקרא מיד לאחר "חיים יקרים" של אליס מנרו, אף הוא ספר סיפורים קצרים.

ואולי הוא מה שהוא – ספר ביכורים. ספר סיפורים קצרים, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות ואפילו בוסריים במידת מה, ויש לקראם ככאלה.

 הסיפור הפותח את הספר – איך שהעולם נהיה לבן – הוא הטוב ביותר, לטעמי בספר הזה; הדימוי המלווה אותו, לכל אורכו: "איך שהעולם נהיה לבן", ובתרגום: כשעברנו למקום שיש בו אנשים לבנים, ותרבות אחרת, העולם כאילו שינה צבעו..

הסיפור הזה נקרא כמעט בלי נשימה, יש בו בהילות מסוימת, יש בו תאורים שוברי לב ונפלאים, סיפור העליה / הגירה אל ארץ אחרת, השהות במרכז הקליטה, המעבר לחיים "רגילים", אובדן הסמכות ההורית, אובדן הסמכות הפטריארכלית, כל אלה מובאים כסיפור המתרחש כולו בזמן הווה, והוא בהחלט נפלא; כאמור הטוב ביותר בספר הזה.

 אחר כך באים סיפורים נוספים, כל אחד מהם מובא מפיה של נערה אחרת, עולה מאתיופיה, ניכרת בצבעה בתוך החברה הקולטת, יחד עם קשיי הקליטה. אם זו האם שאינה מוצאת עבודה, או חבורת "המקובלות" שאינה מקבלת אותה (כמובן) אל תוכה, האב המאבד ממעמדו. כל הסיפורים מסופרים בזמן הווה – הווה מתמשך על פני יום וחודש ושנה ושנתיים.. מתישהו מאבדת הצורה הזו – הווה מתמשך – את קסמה.

 ויש געגועים למה שיכול היה להיות: ""אולי בסוף התיכון אני ואמא נעבוד שוב יחד לתקופה יותר ארוכה. אולי יש סיכוי שאמא תמצא מישהי או מישהו ואז אני אוכל לנסוע, עוד לא החלטתי לאן. אולי רחוק מאמא והטלוויזיה בצד האחר של העולם יהיה יותר טוב." (מדף הספרים – עמ' 54)

ואולי אני צריכה עוד נקודת מבט על הספר הזה.

 מומלץ ביותר – הסיפור הראשון. השאר, תחליטו בעצמכם.

 איך שהעולם נהיה לבן  – דליה ביטאולין-שרמן. הוצאת כנרת זמורה ביתן (141 עמודים)

(פורסם ב– 28 ביולי, 2013 בפורום הספרים של YNET)