המוּקצֶה – ג'ון באנוויל

המוקצה

ויקטור מאסקֶל, בנו של בישוף אירי, פרופסור לתולדות האמנות, נשוי (בנפרד) ואב לבן ולבת, מקורב לחצר המלוכה, הומוסקסואל, בעל תואר אבירות, איש החברה הגבוהה, בעל עיטור גבורה, איש צבא ומודיעין לשעבר. מרגל לשעבר. מרגל לשעבר, שלפתע, שנים לאחר ש"פרש" מוקע לפתע ו"מוצא לאור", והופך להיות מוקצה.

 כל השנים הללו, מאז היה צעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשהאידאולוגיה המרקסיסטית היתה בעלת כח משיכה מוגבר לצעירים משכילים, קוסמופוליטיים במידה מסויימת, אבל נטועים היטב בארצותיהם; הזמן הזה בו גויס לרגל למען הרוסים, הזמן שחלף מאז, מלחמת העולם השניה, המלחמה הקרה, ורק עתה, עם נפילת הגוש הסובייטי, כשהריגול לטובת המעצמה שאיננה עוד הפך ללא ממש רלוונטי, עתה הוא נחשף כבוגד.

 כיצד זה הופך צעיר אנגלי (אירי, בעצם) מן החברה הגבוהה למרגל?

"אני מניח שלכך התכוונתי כששאלה אותי מיס וַנדֶלוּר בפגישתנו הראשונה למה נעשיתי מרגל, ואני עניתי בלי לחשוב פעמיים, שבאופן בסיסי זה היה דחף קל-דעת: בריחה משיעמום וחיפוש דרך לבדר את עצמי. חיים של פעולה, פעולה מקהת חושים וקלת-דעת – להם נכספתי תמיד, אלא שלא הצלחתי להגדיר לעצמי מה פירוש פעולה בשביבלי, עד שהופיע פליקס הארטמן והציע לי פתרון." (עמ' 122)

 "… הם מדמים לעצמם שמרגלים הם גם חסרי אחריות וגם בני-בליעל, כמו השדים נחותי הדרגה הממלאים אחר פקודותיו של השטן הגדול, בעוד שלאמיתו של דבר אנחנו דומים יותר מכל לנערים האמיצים אך השובבים, ותמיד בעלי התושיה, הגיבורים של סיפורי בתי-ספר, כל אותם בּובִּים ודִיקִים וגִ'ימִים שמצטיינים בקריקֶט ומעוללים תעלולים לא-מזיקים אך ערמומיים, ולבסוף חושפים את המנהל כפושע בינלאומי, ויחד עם זה מספיקים גם לדגור בסתר על הספרים, ולהוציא עשיריות, ולזכות במילגות… כך, לפחות, ראינו את עצמנו, אף שברור שלא היינו מנסחים זאת במונחים כאלה. בעיני עצמנו היינו טובים, זו הנקודה. " (עמ' 135)

 ביד אומן משרטט באנוויל את דיוקנה של החברה האנגלית, הדקדנטית, המשועממת, המבלה ימיה ובעיקר לילותיה בשוטטות בין בר אחד למשנהו, לילות אפופי אלכוהול, ימים מעורפלים, ובין לבין קורות מהפכות ומתרחשות מלחמות, ויש אידאולוגיות להגן עליהן ולהלחם בשמן.

 כך, למשל, תאורו של המלך:

 "… הוא לבש חליפת שלושה חלקים מטוויד חלק, שגיזרתה ללא דופי, וענד את עניבת הגדוד הצבאי שלו; איזו נינוחות, איזו קלילות מעודנת, אפילו כשהוא שרוי במצב-רוח רע – אין כמלכים לשמירה על קור-רוח, אפלו בעת צרה." (עמ' 270)

 או, האמריקאים במלחמה, מפגש מרתק בפני עצמו:

 "… בכל מקום ישבו חיילים אמריקאיים;.. שררה שם אווירת זחיחות המומה; הם דמו לילדים מותשים שהגיעה שעתם לישון, והם מסרבים להירדם. אכן ילדים: זה היה כמו מסע-הצלב של הילדים, אלא שאת צבא-האספסוף הזה של נערים מפוטמים לא תטרוף המיפלצת הקשישה, הרקובה, אוכלת-האדם, ששמה אירופה; נהפוך הוא, הם יטרפו אותה." (עמ' 274)

 ".. אין לי ספק שהם אנשים הגונים מאד, כפרטים. העניין הוא שאני לא דמוקרט; אני מפחד משלטון ההמונים." (עמ' 321)

 תיאורים ציניים, לגלגניים להחריד לעתים, וביקורת על החברה כולה, על מנהגיה, על המלחמות, על בני האדם:

 "כמו רוב אנשי החיל ראה הֵייג במלחמה ביזבוז זמן טיפשי, הגם שלא נעדר הנאות, עוד אחת מן התוכניות המטורפות שהאנשים שם למעלה ממציאים, שנראה כי מטרתן היחידה היא להפריע את מהלך החיים השליו של בעלי הדרגות הנמוכות." (עמ' 180)

 "מקובל היום להמעיט בערכן של שנות החמישים, לומר איזה עשור מדכא זה היה – וזה נכון, אם חושבים על המֶקַרתיזם, ועל קוריאה, על המרד בהונגריה, על כל אותם אירועים היסטוריים כבדי משקל; אלא שאני חושב שמקור התלונות אינו הספֵירה הציבורית אלא דווקא הפרטית. חד וחלק, אני חושב שהאנשים לא קיבלו מספיק סקס. המישמושים והגישושים בין המחוכים ולבני הצמר, ההזדווגויות תוך חירוק שיניים במושב האחורי של מכוניות, הטענות והמענות והדמעות והשתיקות הזועפות בעוד הרדיו משתפך בקהות רגש על אהבה לנצח נצחים – פוי! איזו עליבות, איזו נואשוּת שמוצצת את לשד הנשמה. במיקרה הטוב הסתיים העניין בעיסקה המפוקפקת שנחתמה בחילופי טבעות זולות, ואחריה חיים של הרפיות חטופות, מצד אחד, וזנות תמורת תשלום לא הוגן מהצד האחר. …" (עמ' 296 – 297)

 גם על שולחיו, הסובייטים, מלגלג מאקסל לא מעט. התעניינותם בפרטים טפלים וידועים לכל, האימה שמשרה עליו הביקור במוסקבה, הכבוד שהם רוחשים לאצולה למרות המרקסיזם / סוציאליזם / לניניזם. גינוני הסודיות המגוחכים בעיניו, ביקורת לא מרומזת כלל על סטאלין..

אין כמעט דבר שאין הוא מבקר מעמדתו.

 פרט לאומנות. האהבה האמיתית והטהורה ביותר שלו. וכל השאר – משפחה, ילדים, אשה, מאהבים, עמיתים, חברים, משפחת המלוכה, הכמורה – כולם זוכים להצלפות הביקורת והציניות.

מבט נרחב ומפוקח על תקופה, על חברה. מבט מרתק בהחלט.

מומלץ

 המוקצה – ג'ון באנוויל. תרגום (מצוין לגמרי, עם הארות שוליים): אלינוער ברגר. הוצאת: הספריה החדשה. (339 עמודים)

 (פורסם ב – 30 באוגוסט, 2013 בפורום הספרים של YNET)

(The Untouchable – John Banville)

ועוד כמה ציטוטים שאספתי לי

 "הצלצול החריד אותי ממקומי. מעולם לא הסתגלתי למכשיר הזה, החורש רעה, שאורב לך, נכון לתבוע את תשומת-לבך בטירטור עז כשאינך מצפה לזה כלל, כמו תינוק מטורף." (עמ' 10)

".. מה שהחל כאֶפֵייר קטן ולא-מחייב.. הפך למשהו קרוב באופן מסוכן לְאהבה, ולָאהבה.. היה כוח הרס כשל תופעת טבע, כמו מכת ברק או סופת קייץ, משהוא שיש למצוא מפניו מחסה פן יהיו החיים, וכל מה שהופך אותם לנסבלים, למאכולת אש." (עמ' 178)

 "אפריל. השמים כל-כך נהדרים היום, הררי קרח של עננים אדירים שטים בהם, ומאחוריהם התכלת העדינה, השבירה, והשמש נדלקת וכבה כאילו יד נעלמה, גחמנית, שולטת במתג. אינני אוהב את האביב; .. כל החיים החדשים האלה, המתעוררים, המגששים, מטרידים מדי, מכאיבים מדי. אני מרגיש עזוב ושכוח, קבור למחצה, כולי ענפים כמושים ושורשים מסוקסים. .." (עמ' 325)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *