איך מתחילים לספר על ספר שכזה, שאי אפשר לסווג אותו תחת שום סוגה מוכרת (לא, "מדע בדיוני" או "מד"ב ופנטסיה" כפי שהוגדר במקומות שונים, אינן הגדרות נכונות). גם "ספר של סלמן רושדי" לא יסווג את הספר הזה נכונה, משום שהוא שונה מכל ספריו האחרים (שקראתי עד כה).

איך מתחילים לספר על ספר כזה שהפרטים היחידים שידעתי עליו טרם התחילי לקרוא אותו הם:

1. הוא מוזכר בספרו של אופיר טושה גפלה "עולם הסוף"
2. הוא מספריו הראשונים של רושדי, עוד לפני פרסומו הסוחף
3. הוא לא תורגם לעברית
4. קבלתי עליו המלצה (אניגמטית משהו)  – קראי, הוא משהו אחר!.

ולכן, בהזמנת הספרים האחרונה שלי מאמזון (הבאים יהיו כבר דיגיטליים) צרפתי את הספר הזה. אם כבר אני מזמינה את החדש של רולינג, שטרם קראתי, אגב, אז כבר אפשר להזמין גם את זה.

 אחר כך נסעתי לפירנצה, וכדי לא להסחב עם מזוודה מלאה ספרים (משקל עודף וכל הג'אז הזה) לקחתי את הספר הזה שהוא קל משקל ומטבע הדברים (השפה שאינה שפת אמי) תמשך קריאתו זמן רב יותר, ולא אשאר בלי חומר קריאה במהלך המסע.

ההתחלה, אני מודה, לא היתה קלה (בעיקר כשכל פירנצה מסביבי); קצת "נגררתי" עם הקריאה, לא כל כך הבנתי מה רושדי רוצה לומר, ומה היציאה הזאת מכל הקונבנציות. גם השימוש שלו באנגלית לא עשה לי חיים קלים; לא רק שהוא מחפש את המלים היותר נדירות כדי לבטא איזה דבר, אלא שהוא גם ממציא מלים משל עצמו, ו"מתכתב" עם מיתוסים שלא תמיד מוכרים לי על בוריים.

“– What I am driving at, said Virgil Jones,.. is that limitations we place upon the world are imposed by ourselves rather than the world. And, should we meet things which do not conform to our structure of reality, we place them outside it. Ghosts. Unidentified flying objects. Visions. We suspect the sanity of those who claim to see or sence them. An interesting point: a man is sane only to the extent that he subscribes to a previously-agreed construction of reality.” (pp 54)

אז כן, צריך לצאת מהקונבנציות, להפסיק לחפש סוגה, ולהתחיל פשוט ליהנות מהסיפור.

והסיפור פשוט: הנשר המנפנף (Flapping Eagle), אינדיאני שנקרא בלידתו "נולד מן המתה" שכן אמו הלכה לעולמה במהלך הלידה ועוד לפני שיצא לאוויר העולם. ילד שנקרא ג'ו-סו משום שזהותו המינית לא נגלתה מיד לעין. ילד שהדמות הקרובה לו ביותר היתה אחותו הבכורה, ומשום ששניהם היו יתומים (האב מת בסמוך למות האם) ומשום נסיבות לידתו (הביא את המוות על אמו) היו שניהם מנודים במידה מסוימת בתוך השבט, המבודד בפני עצמו, הנמנע ממגע עם העולם החיצון, בעיקר עקב היותו של זה האחרון מלוכלך למדי, וכך נאלצו האחות- ציפור-כלב, והנשר המנפנף (שם שניתן לו על ידה עת עבר את "מבחן האומץ" הפרטי והאישי שלו) לחיות בשולי השבט.

ואז ציפור-כלב עזבה. היא פגשה איש מוזר בשם סיספי שלקח אותה איתו.

בעזבה השאירה לנשר המנפנף שני בקבוקים – האחד המכיל שיקוי לחיי נצח, והשני שיקוי מוות.

הנשר המנפנף שתה משיקוי חיי הנצח והחל להסתובב בעולם, עד שהעולם הפך למעמסה עליו (מקץ שבע מאות שנים לערך), והוא מוצא דרכו אל האי Calf, מקום מפלטם של החיים חיי-נצח.

האנשים הראשונים שהוא פוגש באי, ממש על חופו, הם וירג'יל ג'ונס ודולורס או'טול; שניהם בעלי מראה לא מלבב במיוחד, שניהם פליטים מרצון מן העיר K, עירו של האי, המאכלסת את רוב יושביו.

בהדרכת וירג'יל ג'ונס ובליוויו יוצא הנשר המנפנף אל העיר, במשימה למצוא את גרימוס המסתורי.

“– The simple fact, said Virgil Jones, is that Grimus is in possession of a stupendous piece of knowledge: that we live in one of an infinity of Dimensions. To accept the nature of the Demensions involves changing, entirely, our ideas of what we are and what our world is like. Thus rewriting the book of morality and priorities from the beginning.” (pp 232)

הדרך אל העיר, הדרך אל גרימוס, הדמויות שיפגוש בדרך, כולם מסע אל הנפש במידה מסוימת, הכרות עם תוכה, עם המחשבות הכי כמוסות, עם הרגשות הכי כמוסים.

וגם הכרות עם טבע האדם, זה שחייו ניתנו לו במתנה לתמיד, שאין לו דאגות משום סוג שהוא, ואף על פי כן, טבעו נשאר זה המוכר הידוע, הקטנוני, הנקמני, האוהב, השונא:

“Flapping Eagle, he said, I’d like to tell you this: we are all most vulnerable to the ones we love.” (pp 118)

“– Revenge isn’t a very worth emotion, said Jocasta softly.” (pp 160)

כמה אנשים ונשים מרתקים יפגוש נשר מנפנף בדרכו: ליב, אשתו (בנפרד, כמובן, הרי היא נשארה בעיר) של וירג'יל ג'ונס, שהורישה את ניהול בית הבושת המקומי בידיה של יוקסטה. יוקסטה וצוות הנשים, והגבר האחד, המאכלסים את בית הבושת הזה, הראוי, אגב לסיפור נפרד, משום שבעיר K  אין שום צורך לעשות דבר כדי להתפרנס ולאכול, ואף על פי כן הנשים והגבר הללו חיים בבית הבושת ומספקים שירותיהם (לא, אין כאן שום אלטרואיזם, או "רצון חופשי" אלא מערכת ערכים אחרת לגמרי). ישנם הזוג גריב; הוא פילוסוף של קלישאות, בעברו פרופסור באוניברסיטה שלא קבלה את אלפרידה, רעייתו בהווה, לשורותיה, ואילו הוא הזמין אותה להיות עוזרתו. וישנם שכניהם, גולים רוסיים, אצילים ככל הנראה.

ובסוף הדרך מחכה גרימוס; במעלה ההר העטוף עננים תמיד, שאין ידועה הדרך אליו, שיש להתכוונן ל"שער" מיוחד כדי להגיע עדיו. גרימוס שאין יודעים עליו דבר, אלא הסיפורים שמספרים בעיר, אלה הכופרים בקיומו, אלה המאמינים בו אך מייחלים לסופו. גרימוס הנמצא, אולי במעלה ההר

“The Mountain of Kâf, in short, is a place where death is neither natural nor easy. It must be chosen, and it must be an act of violence against the body. That, after all, is what it always is in truth.” (pp 286)

גרימוס שעל דלתות ביתו חרותות המלים:

THAT WHICH IS COMPLETE IS ALSO DEAD.”  (pp 277)

 ואם הזכרתי לעיל את הספר "עולם הסוף" מאת אופיר טושה גפלה, היתה לכך סיבה נוספת; בכל זמן הקריאה "ריחפה" רוחו של הספר הזה מעל קריאתי, ולא חדלתי מלתהות אם ועד כמה הושפעה כתיבתו של גפלה מן הספר הזה.

מומלץ, כדאי, וכדאי גם לתרגמו!

Grimus – Salman Rushdie. Vintage pulication 

(344 עמודים)

(פורסם ב – 2 בנובמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)

ועוד כמה ציטוטים שאהבתי:

“It is yesterday, she whispered. Every day is yesterday, so every day is fixed.” (pp 52)

“… Beginnings are always better than ending. Then, everything was possible. Now, nothing is.”(pp 268)