במהלך הקריאה בספר הזה היו בו מלים ושורות ופסקאות ששברו את לבי וריסקו אותו לרסיסים… ולא משום שיש בו דרמה גדולה, או טרגדיה ענקית. אלא משום שהחיים המתוארים ומסופרים בו כל כך מדוייקים, כל כך קרובים, שאי אפשר שלא יגעו בלבה של הקוראת.

 שתי נשים, שונות לכאורה זו מזו בהכל, שאין ביניהן דבר כמעט; שהאחת אינה יודעת על השניה אלא את שמה (וגם הוא אינו מדויק) והשניה יודעת על הראשונה כמעט הכל, אבל רק בחדרי חדריה.

 האחת – מלי נוסבאום, פרקליטה בכירה, אם לשני ילדים בוגרים, גרושה, מתגוררת לבדה בדירה שהיתה פעם של הוריה, מהגרים מתוניס דרך צרפת, עד שבאו לארץ וגידלו כאן את ילדיהם, על פי דרכם. מלי, שהיתה פעם רֶזִין – מלכה. עכשיו היא נוסבאום מהפרקליטות, מחוז תל-אביב. ויש לה איש שהיא אוהבת, בסתר, כי יש לו אשה שהוא נשוי לה, וילדים והוא לא יפרק את משפחתו למענה כי אשתו תלויה בו ואוהבת אותו :

 ".. מאחר שהיא תלויה בו ואוהבת אותו אהבת-נעורים תמה, ומעולם לא עשתה לו שום רע, ותמיד הלכה אחריו ללא טרוניה – הרי אף שהוא מרגיש מרוחק ממנה, ולא נותרו להם עוד דברים רבים במשותף, אם בכלל, הוא אינו מסוגל לפגוע בה. ומאחר שכך, הנה כדי לא לפגוע בה הוא נאלץ לשקר לה. זה המעט שהוא יכול לעשות למענה." (עמ' 15)

(או כך הוא מספר לעצמו)

 "שום שמחה אין לי באהבה הזאת, חשבתי. התרגשות, כן. ופחד, וסערות, וגעגוע בלי-הרף. גם כשאני אתו אני מתגעגעת. אולי דווקא אז אפילו יותר. ולפעמים מציפה אותי שמחה משוגעת, קנטרנית, עד כדי צחוק מתגלגל, כמעט צֱרָחָה. כמו ילדה שהציתה אש בארון-הבגדים של הוריה ומתענגת על יפי הלהבה ומתמלאת חרטה ופוחדת עד מוות מן השריפה." (עמ' 26)

 והאשה השניה – סלאבה סֶמיונובה, עוזרת הבית האוקראינית של מלי נוסבאום, שבאה פעם לארץ כדי לטפל בקשישה אחת, ומשזו הלכה לעולמה, נשארה סלאבה בארץ, שוהה בלתי חוקית, עובדת זרה. השאירה שם, באוקראינה בעל ותינוקת, שבינתיים כבר גדלה. והיא מדברת איתם בטלפון, ומקבלת מהם מכתבים וטלפונים. ואין היא יודעת בדיוק איך נראית בתה שגדלה, ורק זוכרת בגעגועים את התינוקת שפעם התרפקה עליה, את ריחה, את עורה.. והיא מתגעגעת ועוד מעט תשוב לשם, אבל שם אין עבודה, וכאן היא מרוויחה כסף כדי לשלוח הביתה, שיהיה להם לבנות להם בית, חסכונות לעתיד. סלאבה כבר יודעת עברית מספיק טוב כדי להתחמק מפקחי ההגירה, ולמעסיקיה אינה מספרת את האמת.

ובעיני כולנו היא בלתי נראית : "..אני לא באמת יֶשנָה. אני שום בנאדם. אני אוויר. אני שקופה." (עמ' 25)

 סלאבה רואה הכל, יודעת הכל על חייה של מלי, אלה שבתוך הבית. המאהב שהיא מנסה להסתיר, הפחדים, התקוות, האכזבות. הכל היא רואה, ויודעת, ושותקת. ומנקה את הבית. ומרחמת על מלי, ש"לא צריכה להתחתן", שבעלה לשעבר הקים לו משפחה חדשה, שילדיה רחוקים ומרוחקים. שמוצאת נחמה בחברות, אבל ".. בן-אדם צריך שתהיה לו משפחה אמיתית רגילה – אבא ואמא וילדים וסבתא ודודים, וגם אם הם לא מוצלחים או לא נחמדים, הם אצלו משפחה..." (עמ' 22)

מלי שאפשר לדעת מתי האהבה מתארחת אצלה לרגע, מתי נעלמת. מתי התקווה מפעמת בה, מתי לא, שאז היא משקיעה את כל מרצה במטבח, כמו כל כך הרבה נשים אחרות לפניה:

"… כמה כעס יש בנשים הלשות וממלאות וצולות ואופות ומבשלות. איזה דיבוק דוחף אותן לעמוד יום-יום, עד יום מותן ליד כיריים, פתילייה או תנור מצוחצח, שמחות-בחלקן, לכאורה.." (עמ' 44)

 בשני קולות מספר הספר הזה – קולה של מלי, מדוייקת, לעתים עד כאב, בשפתה ובהגדרתה את המציאות שבה היא חיה. אין היא משלה עצמה לרגע, כי מאהבה יהיה שלה יום אחד, ואף-על-פי-כן, כשהוא ישנו היא מתרוננת, לרגע, לקצת. .. וקולה של סלאבה, שהעברית שלה קצת פחות מדויקת, אבל אבחנותיה ותיאוריה מדוייקים וחדים.

 קול שלישי הוא קולו של בית המשפט; פרוטוקול המשפט של אשה אחת שהרגה או רצחה את בעלה במהלך ויכוח ביניהם, במטבח, היא עם סכין ביד, הוא מת לבסוף.

מלי היא התובעת במשפט. יואב מַנדֶל, אהובה, יושב בהרכב השופטים.

 ובין לבין עולים הזכרונות; זכרונותיה של מלי מבית הוריה, מאמה שהכל נהיה בדברה, אבל לא ברעש, לא בהתרסה, אלא בהחלטיות שקטה, שפילסה את דרכם של כולם, כל בני משפחתה, למקומות הנכונים; וזכרונותיה של סלאבה, מביתה, מסבתה, דמות מראה של אמה של מלי במובנים מסויימים, שתי נשים חזקות שהשפיעו בדרכן, זו על בתה וזו על נכדתה.

 ואחר כך, נגמר. נגמר המשפט, והסיפור מגיע לידי סגירה; ארעית, זמנית. אחר כך ימשיכו החיים, כך או כך, בלי דרמות גדולות, בלי טרגדיות. חיים. מדוייקים. כואבים. משמחים. כל אחת מהן תסגור פרק בחייה, יחד עם סגירת המשפט. כל אחת מהן תמשיך בחייה, בדרך קצת אחרת.

אולי.

"אבל גם הרגשתי לגמרי לבד, ולבד זה מה שאני הכי מכירה, ולפעמים זה לא שמח." (עמ' 142)

 במהלך הקריאה בספר הזה היו בו מלים ושורות ופסקאות ששברו את לבי וריסקו אותו לרסיסים… ולא משום שיש בו דרמה גדולה, או טרגדיה ענקית. אלא משום שהחיים המתוארים ומסופרים בו כל כך מדוייקים, כל כך קרובים, שאי אפשר שלא יגעו בלבה של הקוראת.

 אבל היו בו גם תיאורים מדוייקים ויפים, בשפה נפלאה מדוייקת ויפה, אפילו אם באו מפיה של עובדת זרה, אוקראינית, שוהה בלתי חוקית:

".. בינתיים היה לי נעים להביט על צל. עצלן כזה, שוכב על רצפה לכל צד וכאילו עושה טובה שנותן לקשט אותו לקרניים דקות של שמש מרווחים של תריסים. ובכל פעם שרוח עוברת – משתחווים ענפים בחוץ בריקוד מאוד מנומס, וקרניים של שמש מתחבאות ומציצות, ומתחבאות ועוד פעם מציצות, וּבְּסוף מביטות אלי וְמַצְמְצות כמו איזה חתול שבע. ואז סימן שכל דבר בסדר ואפשר להירגע." (עמ' 11)

יפה הספר הזה, יפה ועצוב לעתים, וטוב מאד לקרוא בו.

 מומלץ

 אשה זרה – אבירמה גולן. הוצאת "הספריה החדשה" / כנרת זמורה ביתן (250 עמודים)

(פורסם ב– 21 בנובמבר, 2013 בפורום הספרים של YNET)