".. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים, בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.׳
אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים." (עמ׳ 11)

פרופסור דון טילמן – פרופסור מבריק בחקר הגנטיקה, רווק, לכאורה אמור להיות מבוקש ביותר בשוק הפו"פ, אלא שפרופ׳ טילמן לוקה ככל הנראה בתסמונת אספרגר; ככל הנראה בדרגה נמוכה יחסית, משום שהוא בהחלט מתקשר ומגיב וכולי, רק שלפעמים תגובותיו מעוררות צחוק, ולכן גם אימץ לו את תדמית הליצן. גם זו דרך לעבור איכשהו את החיים.

דון טילמן החליט כי עליו למצוא לו בת זוג, ולשם כך הכין, בדרכו המתודית המדויקת, שאלון בן שבעה עשר עמודים, ובו כל עניין שנראה לו חשוב שבת הזוג העתידית שלו תהיה, כמו – לא מעשנת, לא שותה (בעצם, אולי קצת), כן מבשלת, אוכלת סוגי מזון מסויימים…

 ואז באה רוזי. רוזי נשלחה, ככל הנראה על ידי ידידו הטוב של דון, קולגה באוניברסיטה מן המחלקה לפסיכולוגיה, המקדיש את מרבית עיתותיו לפגישות עם נשים שונות ממדינות שונות, כאשר כל כיבוש מצוין בסיכה על מפת העולם במשרדו:

".. מרבית הזכרים בטבע מתוכנתים לדרג מין בעדיפות גבוהה יותר מאשר סיוע לזולת שאינו בן משפחתם." (עמ׳ 28)

רוזי בעצם באה לבקש עצה ועזרה בעניין אישי מסויים, אלא שדון הסיק כי היא חלק מ"פרוייקט הרעיה", שידידו התנדב לסייע בידו למיין את המועמדות הפוטנציאליות, ומכאן מתפתח מחול של טעויות, חלקן משעשעות, חלקן נוגעות ללב. כי לדון יש סדר יום מאד מאורגן ומאד מסודר, המחולק לדקות, ואם משהו משתבש בסדר היום, הרי שעליו לפצות על הזמן שאבד בדרכים אחרות. את הזמן שהוא מבלה בדרכים (למשל בדרכו לקניות) הוא מקדיש למחשבה, על מנת שלא להזדקק לזמן הזה על חשבון פעילויות אחרות:

"… אין זה אפשרי לשלב פעילות אינטלקטואלית משמעותית בתהליך הקניות, בגלל כמות ההפרעות האנושיות והסביבתיות: חתיכות של ירקות על הרצפה, קשישות עם עגלות קניות, מוכְרים מסדרים את הדוכנים, נשים אסיאתיות שמשות מחירים, סחורות שנמכרות, ותיירים שמצלמים איש את רעהו על רקע התוצרת." (עמ׳ 82)

רוזי מחפשת את אביה ה"אמיתי" משום שהאיש שגידל אותה, שהיא חשבה לאביה, הודיע לה יום אחד כי אמה ספרה לו, שרוזי אינה בתו, אלא היא פרי ליל אהבים, והיא, רוזי, נחושה בדעתה למצוא את אביה.

רוזי, כמובן, אינה מתאימה כלל לפרויקט הרעיה, אלא שדון מוצא עצמו, בניגוד מוחלט לכל הגיון (הגיון המנחה תמיד את חייו) מהרהר בה ומבקש את קרבתה עוד ועוד.

אלא שאי המסוגלות שלו להרגיש ולהגיב כמו אנשים "רגילים" תהיה לו לרועץ בחיזוריו המגושמים אחרי רוזי:

".. תוכננתי אחרת. אחד המאפיינים של התכנות שלי היה קושי לגלות אמפתיה. הבעיה הזאת תועדה היטב לגבי אנשים אחרים, ולמעשה מהווה אחד התסמינים המגדירים את הקשת האוטיסטית.

..

יכולת חסרה (או ירודה) לחוש אמפתיה אינה זהה ליכולת חסרה לאהוב. אהבה היא רגש חזק לאדם אחר, שלעתים ממרֶה את פי ההיגיון." (עמ׳ 288 – 289)

הספר הזה הזכיר לי לא מעט את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, בשניהם תסמונת האספרגר מככבת, אבל גם את המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי, אולי בגלל איזשהו עניין הגורם לאנשים לצאת מחייהם המאורגנים והמסודרים ולפעול בדרכים אחרות, מעניינות יותר, פרועות יותר…

ועוד משפט אחד, חכם, שלקחתי מן הספר:

"מדוע אני מתמקדים בדברים מסוימים על חשבונם של דברים אחרים? אנו נסכן את חיינו כדי להציל אדם מטביעה, אבל לא נרים תרומה שהיתה יכולה להציל עשרות ילדים מרעב. אנו מתקינים לוחות סולאריים שהשפעתם על פליטת פחמן דו-חמצני מינימלית  ואולי אפילו בעלת אפקט כולל שלילי, אם מתחשבים בייצורם ובהתקנתם – אבל לא משקיעים בפרוייקטים של ייעול תשתיות." (עמ׳ 107)

משעשע, קריא, מעביר דפים, נעים לקריאה – וככזה מומלץ

פרויקט רוזי – גרהם סימסיון. תרגום: סיון בסקין. הוצאת אחוזת בית. 304 עמודים

The Rosie Project – Graeme Simsion