סופר אחד שכותב לא הרבה יש לו אשה שאוהבת אותו (כמדומני) ומאמינה שהיא חולקת את חייה עם גדול סופרי הדור.

 הוא לא באמת גדול סופרי הדור – הוא סופר טוב יחסית, בעיקר על יד כל ערימות המלל היוצאות תדיר מבתי ההוצאה לאור. הוא אפילו די נחשב בקרב שאר הסופרים – לא בשורה הראשונה, לא נחשב ל"אורים ותומים" של איזו תנועה פוליטית אל-מפלגתית, אבל כן מוזמן לכנסים לאומיים ובינלאומיים, מתראיין לעתים בנושאי ספריו, ממעט לעסוק בפוליטיקה של עולם הספרות, אדם הגון למדי.

 אבל האשה היא כבר סיפור אחר. העובדה שהסופר לא נמצא בשורה הראשונה "הנחשבת" מדירה שינה מעיניה, והיא שוקלת וטרה, טורחת ומחפשת עוד ועוד דרכים שיאדירו את שמו של הסופר, שכל העולם ידע כמה הוא גדול.

 הסופר לא יודע על פועלה המבורך הזה של אשתו להאדרת שמו; יש לה מין חיים סודיים כאלה, שאשה רגילה היתה מתחזקת בהם מאהב צעיר ורב-און, אבל אשת הסופר עוסקת בהאדרת שמו של הסופר.

 פעם, כשהיו צעירים מעט יותר, ובארץ יצאו רק מעט ספרים בכל שנה, וכל מבקרי הספרות קראו את כל הספרים שכתבו סופרים ישראלים (מעט מבקרים היו אז, לכל מערכות העיתונים, לשתי תחנות הרדיו וזה בערך הכל) כי אז כשיצא הספר הראשון של הסופר – מיד התראיין לכל שתי תחנות הרדיו, וראיון מיוחד ניתן לאחד ממוספי סוף השבוע של אחד העיתונים (אמנם לא הנפוץ ביותר) והביקורות היו בסך הכל טובות – אז היתה אשתו של הסופר שמחה וטובת לב. כמעט! כי בכל זאת, הביקורות שניתנו שבועיים לפני כן לסופר אחר לרגל צאת ספרו של ההוא היו טובות יותר; הסופר הזה הוזמן גם לכנסים בינלאומיים רבים יותר מהסופר "שלה" וגם תורגם לשפות רבות יותר.

 בימים ההם היתה אשת הסופר כותבת מכתבים למערכות העיתונים, ומדי פעם היה נדפס מכתב שלה. מאחר שהיא והסופר נשאו שמות משפחה שונים (פמיניסטית טרם זמנה, שבחרה לשאת את שם אביה גם לאחר נישואיה) לא תמיד זיהו הקוראים את הקשר שבינה לבין הסופר, וכך זכה הסופר בעוד מעט פרסום.

 אבל הימים ההם עברו ולא ישובו עוד; מספר הספרים היוצא לאור כיום בשבוע הינו כמעט כמספר הספרים שפעם נדפסו בשנה. ספרו החדש של הסופר נבלע ב"ים" הספרים שהודפסו באותו חודש, וכמעט לא הוזכר במדורי הביקורת. פרס יוקרתי (ובעיקר בעל ערך כספי לא מבוטל) שהוענק בשנה שלאחר מכן, הוענק לסופרת צעירה למדי, שכתיבתה – בעיני אשת הסופר – בוסרית לחלוטין, למרות שהסופר היה מועמד אף הוא.

אשת הסופר לא ידעה לאן להוליך את כעסה; איכה זה מעוללים כך לסופר?

 "הם טיפשים ולא מבינים" היא ממלמלת לעצמה, "אני אגרום שיבינו".

 בזמן החדש הזה כבר היו הרבה יותר משתי תחנות רדיו, פחות עיתונים, אבל מדיה חדשה עלתה ופרחה, והפכה לנגישה לכל – רשת האינטרנט.

 אשת הסופר לאחר שמיצתה את חיפוש המתכונים והעצות לחיים טובים, מצאה כר נרחב לפעילות חדשה – הטוקבקים; מעתה כל ביקורת שנתפרסמה על ספר של אחד ה"נחשבים" מיד זכתה לתגובה מבטלת ומרושעת של טוקבקיסט נלהב (אך עלום שם, כמובן, כמו כל הטוקבקיסטים הקבועים). כל ביקורת שנתפרסמה לספר של סופר צעיר זכתה אף היא לתגובה מבטלת ומרושעת אף יותר של אותו טוקבקיסט.

 אחר כך היא גילתה את הפורומים בענייני ספרות. אם לפני בואה יכולים היו המשתתפים לדון בספרים אלה ואחרים, הרי שמיד עם תחילת

 כתיבתה בפורום זה או אחר החלו הדיונים לסוב סביב הסופר, כשכל דיון בכל סופר אחר נתקל בדרך כלל בתגובה מבטלת מצידה.

 מאחר שידעה דבר או שנים בספרות, הרי שדבריה נתקבלו בתחילה כחוכמה גדולה, ואנשים מיהרו להצניע ספרים אחרים שקראו, או עברו לדיונים בספרים מן הקאנון, כך שאותם יקשה עליה לבטל בהבל מקלדתה.

 ואז יצא ספרו האחרון של הסופר. המבקרים שכבר הכירו את פועלה הבלתי נלאה של אשת הסופר (למרות שבחרה לעצמה כינויים שחשבה שאיש לא ידע מיהי) החליטו כל אחד לעצמו, שלא לכתוב כל ביקורת על הספר – בעיקר כדי לחסוך לעצמם את הצורך לקרוא את תגובותיה של אשת הסופר (חוץ מזה, באותו זמן היו כל כך הרבה ספרים טובים לקרוא, אז הסופר נדחק ל"אחר-כך").

 מסע פרסום (כמעט נואש) ברדיו לא ממש סייע למכירות, כי דממת האלחוט מצד המבקרים (כל המבקרים כאיש אחד, מבלי שאף נדברו ביניהם) גרמה לאנשים שעוד קנו ספרים להתעלם מן הספר בחנויות.

מדי פעם, באיזה מבצע של "ספר שני מתנה" או הנחה מסוג אחר עוד נמכר איזה עותק של הספר לאלה שזכרו לו חסד נעוריו, אבל הספר הלך ונדחק מפני חדשים.

 והסופר לא הבין – איך זה שאף אחד לא מראיין אותו על הספר החדש, אף מבקר לא כותב עליו, אפילו לא במוספים המיועדים לספרות בלבד.

 ולא ידע הסופר שאשתו, בפועלה הבלתי נלאה (אך הנסתר מעיניו) הרחיקה ממנו את כל מבקרי הספרים, ואיתם הקוראים הנוהים אחריהם, לתמיד. והוא נשכח מלב….

(נכתב ב- 24.5.2008)