אני ליאונה – גַיל הראבן

אני-ליאונה"… לא רציתי למות. רציתי לחיות, רציתי להיות לגיבורת חיי, וגיבורת חייה – ידעתי – איננה מתה משחפת. אחרים הם שמתים משחפת. מותם נוגע ללב. מותם רוחני מאוד. גופם הולך ונעשה שקוף כנשמה. אבל גיבורה, גיבורה אמיתית – אסור שתמות." (עמ' 343)

ליאונה נולדה באפריקה ושנות ילדותה עברו עליה במקומות שונים ומשונים, מוקפת באהבתם של הוריה שבאו לסייע בפתרון בעיות הרעב באפריקה, אלא שגחמותיהם של שליטים או שינויים פוליטיים אלה או אחרים גרמו להם פעם אחר פעם לנדוד למדינות אחרות, למקומות אחרים.

ומה תעשה ילדה בודדה, המנותקת בכל פעם מן הסביבה המוכרת לה? תקיף עצמה בספרים ואלה יהפכו למורי הדרך שלה, למקורות המידע שלה על דרכיהם ואורחותיהם של בני האדם, אליהם – אל הספרים – אפשר לחזור שוב ושוב ומהם לשאוב נחמה ועצות טובות לחיים.

אלא שיום אחד הכל התהפך, ונגזר עליה לעזוב בבהילות את יבשת אפריקה ולהגיע לישראל, לקיבוץ ממנו בא אביה. האב נשאר במדינה אחרת, והאם נשארה לחכות לו. בקיבוץ יש לה סבתא אחת, אמו של אביה, אשה קשה שאינה נוטה לחבק וללטף, כדרכן של חלק מן הנשים במקומות הללו, וכמובן – חברת הילדים. וחברת הילדים בקיבוץ, כמו כל חברת ילדים בקיבוץ, לא ממש ששה לקבל אל תוכה ילדים חדשים, מה גם שהילדה הזו – החדשה, שיש לה שם משונה, ומיד הוחלט לקצרו ל- לי, ההורים שלה לא עימה, עניין ההופך אותה לילדה קצת מוחלשת, שלא לדבר על נסיבות עזיבתו של אביה את הקיבוץ לאפריקה.

ומשקשתה עליה הקליטה בקיבוץ, שוב היו לה הספרים למשענת ונחמה, ומשיאי עצה טובה (אם כי שפתה הפכה לקצת מגוחכת בעיני שומעיה).

ואחר כך קרו כל מיני דברים בקיבוץ שהכריחו אותה להתרחק, ובבקשה תשובה לשאלות ולתהיות שעלו החלה ליאונה לנדוד למקומות שונים, ולקהילות שונות, כשבכל הזמן הזה מהווים הספרים משענתה היציבה ביותר, גם אם הטעוה, גם אם הובילו אותה למחוזות נסתרים.

ויש לה אויב, לליאונה, שישוב ויצוץ במקומות שונים בחייה ויחפש לנקום בה נקמות איומות ונוראיות, והיא תשוב ותתחמק, או תיכנע ותיסוג למאורתה. ויש לה חברים, אוהביה בנפש, שיחרפו נפשם כמעט כדי לסייע בידה, ויש אנשים טובים באמצע הדרך, וכל הזמן הזה יש לה שאיפות ורצונות להפוך לגיבורה, גיבורת חייה, שתוכל להתגאות בעיני עצמה בעצמה ובמה שהיא.

ויש בספר הזה הרבה מאד ביקורת על חלקים שונים בחברה, קהילות ומקומות בהם עוברת ליאונה, אלה המשנים את שמה משום שאינו מתאים להם, וכל קהילה נותנת לה שם אחר.

על הקיבוץ, למשל, כותבת המספרת, לאחר אירוע מסוים שבזמן ובמקום אחרים היה דורש התערבות תקיפה והרחקת כל מיני מעורבים. אלא שבקיבוץ, כמו בקיבוץ, נוטים להשהות ולדחות, ובינתיים לכנס ועדות ולדון, בלי לטפל בשורש הבעיה:

"הילדים שלנו… מה שקרה הוא שהילדים נתפסו ליוזמה והגזימו. היתה בעיה של מנהיגות. הבנו שדברים מסוימים עברו את הגבול ויצאו משליטה. היה מעשה משובה, והוא יצא משליטה. הועלתה פה הסוגיה העקרונית של טקסי קבלה בחברה שלנו. נשמעה טענה שצריך להסדיר אותם, אבל הנושא הזה יוכרע בפורום אחר. כרגע ברור שהיתה יותר מדי התלהבות, גם אם הכוונה שבבסיס היתה חיובית. הכוונה היתה חיובית, ההגזמה – שלילית. מצד אחד תזה, מצד שני אנטי-תזה… לפי מה ששמענו מצפע, אחרי האירוע התבצעה הפקת לקחים ויש בהחלט ניסיון לסינתזה. מנהיגות אחראית צריכה להביא בחשבון גם את האלמנטים הרגישים…." (עמ' 104)

או, חוסר יכולתה של הגיבורה להשלים עם הבינוניות הכרוכה בחיי הקיבוץ:

"… כשראיתי בעיני רוחי את התמונה, הבנתי שאין בי גדלות הרוח הנחוצה כדי לשאת בשמחה חיים שכאלה. ובכל כיוון שאליו הבטתי, לא מצאתי שמחה. לא היתה שמחה בעבודת המטבח ולא בגינות הקטנות, שעליהן עמלו הנשים כעל תחרות חשובה. ולא היתה מתיקות בעוגות שאפו." (עמ' 143)

וגם על האוניברסיטה, המשמשת מוסד לרדיפת ציונים ועבודות, ושימוש בתיאוריות ותיאוריות נוגדות, עד שאפשר לכתוב רפרטים שלמים שאינם אומרים דבר, אבל משתמשים בז'רגון הנכון:

"נישואים הם חיבור בין נפשות. נישואים הם הסדר חברתי. נישואים הם ברית שבקדושה. נישואים אינם אלא זנות ממוסדת ואונס ממוסד. …" (עמ' 446)

והחיים האישיים, הפרטיים, שהספרים אינם נותנים להם תמיד מענה:

"שנים עברו עד שהבנתי: גיבורות מעוררות את מצפונם של גברים. נפשות מחוספסות מתעדנות תחת מגע עיקש של אישה, אך אין בתבל גיבורה שיכולה לעדן את רוחה של אחותה." (עמ' 131)

והשימוש המופלא בשפה, ובידע ספרותי מקיף עד מאד (כדאי להכיר את מרבית אם לא כל היצירות המוזכרות, והן רבות בהחלט):

"… מי שמביט לאחור הופך לנציב מלח. מי שמביט לאחור יאבד את אהוביו לנצח מעבר לנהר הסטיקס…" (עמ' 266)

"..הוא נישק אותי שוב. עצמתי את עיני. למשך רגע לא נודע צללתי אל תוך יער הדברים שאין להם שמות. .., (עמ' 445)

כשגמרתי ללמוד בבית הספר היסודי, ועברתי למה שקראו אצלינו התיכון, והיום נקרא "חטיבת הביניים" חילקה המחנכת שלנו לכולנו דף דמוי קלף ועליו הבית האחרון מתוך "אם" של רודיאד קיפלינג, בתרגומו של חנניה רייכמן. השיר הזה, במקור, מלווה את ליאונה לאורך חלק ניכר מן הספר, מציב לה מטרות שבעיניה עליה להגיע אליהן, וסימני דרך לחיים:

If – Rudyad Kipling 

 IF you can keep your head when all about you 
Are losing theirs and blaming it on you,
If you can trust yourself when all men doubt you,
But make allowance for their doubting too;
If you can wait and not be tired by waiting,
Or being lied about, don't deal in lies,
Or being hated, don't give way to hating,
And yet don't look too good, nor talk too wise:

If you can dream – and not make dreams your master;
If you can think – and not make thoughts your aim;
If you can meet with Triumph and Disaster
And treat those two impostors just the same;
If you can bear to hear the truth you've spoken
Twisted by knaves to make a trap for fools,
Or watch the things you gave your life to, broken,
And stoop and build ’em up with worn-out tools: 

If you can make one heap of all your winnings 
And risk it on one turn of pitch-and-toss,
And lose, and start again at your beginnings
And never breathe a word about your loss;
If you can force your heart and nerve and sinew
To serve your turn long after they are gone,
And so hold on when there is nothing in you
Except the Will which says to them: 'Hold on!'

If you can talk with crowds and keep your virtue,
' Or walk with Kings – nor lose the common touch,
if neither foes nor loving friends can hurt you,
If all men count with you, but none too much;
If you can fill the unforgiving minute
With sixty seconds' worth of distance run,
Yours is the Earth and everything that's in it,
And – which is more – you'll be a Man, my son!

 

אם – רודיאד קיפלינג

(תרגום: חנניה רייכמן)

אם בידך לשמור על קור ואומץ-רוח
בקהל אובדי-עצות מוכי-המבוכה,
אם בליבך העוז להישאר בטוח
גם בהטיל כל איש ספק בכוחך;

אם עוז בך חכות מבלי היות יגע,
או לא לגמול כזב לבעלי-דיבה
או בהיותך שנוּא – משנוֹא להימנֵעַ,
אך גם מהתחסדות יותר מדי רבה;

 

אם בידך לחלום – ולהתפכח בין-רגע,
לחשוב – ולא להיות עבדהּ של מחשבה;
אם גם בנצחון וגם באיד ופגע
יכול אתה לנהוג מידת-ביטול שווה;

אם רב עֻזך לשאת אמת אשר היבעת
עת יסלפה נבל ללכוד בה אוילים;
אם תש ושבע-עמל תִראה בשקוע מטה
בנין מפעל-חיים – ושוב אותו תקים;

 

אם כל האוצרות, אשר בהם זהית,
תוכל גם לסכן בקלף סתום אחד,
אף להפסיד הכל – ושוב לחזור ראשיתה
ולא לפלוט מלה על עושר שנִפסד;

אם בידך למשול בלב בִּקְדוֹר האופק,
לשלוט בעצבים שכל כוחם נמק —
אף לעמוד הכן בְּמוֹת בך כל דופק
חוץ מציווי-רצון המהדהד: "חֲזָק!";

 

אם בין ייצרי המון תשמור על יושר-דרך
או בחברת מושלים – על חן פשטות בן-עם,
אם לכל איש ואיש תיתן משקל וערך,
ואף לא לאחד – משקל שהוא מוגזם;

אם בידך לתפוס, במרוצתך קדימה,
במלוא שישים שניות כל רגע פחזני, —
שלך הוא העולם וכל אשר בו פנימה,
ומה שרב יותר – אדם הִנֶּךָּ, בני!

 

מאז קראתי את "שאהבה נפשי" אני מחכה לכל ספר חדש של גיל הראבן, ואף זה שימח אותי מאד. מומלץ!

אני ליאונה – גיל הראבן. הוצאת "אחוזת בית". 542 עמודים

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *