ארבע ארצות – מתן חרמוני

ארבע ארצותיהושע רדלר הוא סופר, סופר מצוין רק שטרם שמעתם עליו, משום שספרו הראשון הנמצא בכתובים עדיין לא ראה אור. הטיוטה הראשונית נשלחה אמנם לאיזה מו"ל ידוע, והוא אף הביע התלהבות, אלא שהטיוטה עדיין טיוטה, ובינתיים לא יצא הספר לאור, ויהושע רדלר צריך להתפרנס מכל מיני דברים שסופרים מתפרנסים מהם, כמו כתיבת רצנזציות לעיתונים בדבר ספרים אחרים, או הגהה של ספרים אחרים ושלל פרנסות אחרות שיש להם לסופרים, שכן בעולמנו זה, מן הספרות בלבד אי אפשר להתפרנס:

"… ומילא המצב בשוק קשה. תפתחו כל עיתון ותראו. שלא לדבר על כך שהיום הוצאות הספרים דורשות תשלום עבור קריאת כתב היד. וכבר כל מיני בעלי יוזמה זריזים וממולחים מצאו דרך להתפרנס משיברון הלב של הכותבים. ולא ניכנס לזה כאן, אבל זה כלל ידוע: איפה שיש צער, יש כסף. ואצל המושכים בשבט סופר, צער יש בלי סוף. קנקני הצער כאן מלאים." (עמ' 88)

הספר שכותב יהושע רדלר הוא סיפורו של סופר יידישאי באמריקה שעד שיוכר כסופר (ממש כיהושע רדלר עצמו) מתפרנס מכתיבת כל מיני ספרות "קלה", כזו שאין כל גאווה בכתיבתה, אבל פרנסה יש ויש. ובספר הזה, שיום אחד יצא לאור, יש כל מיני סופרים מפורסמים ובני משפחתם הפחות מפורסמים, ובכלל עולם שהיה פעם ונעלם.

בעולם כזה חי פעם גם הסופר נחום צובלפלאץ, בורשה. נחום צובלפלאץ זה היתה לו משפחה באיזה מקום, שעזבם והגיע לעיר הגדולה – ורשה – לחיות בביתה של איזו אלמנה עשירה, ולהנעים את חייה העגומים. בין לבין התאהב באיזו נפקנית וכדי לשכור את שרותיה שילם בכספה של האלמנה שחי על חשבונה, עד שזו גילתה ונזרק מביתה, ומת בסופו של דבר מטביעה או היפותרמיה (שכן הימים ימי חורף והמים קרים) כשנפל לוויסלה.
נחום צובלפלאץ מופיע בדרך מופלאה בחייו של יהושע רדלר, גיבור הספר, ובדירתו השכורה, יום אחד.

"את נחום צובלפלאץ ראיתי לראשונה בינואר של שנת 2010, בבית העלמין בקריית שאול. זה היה בלוויה של אברהם סוצקבר. ירד גשם. היה קר והיה עצוב. עצוב היה לנוכחים, לאלה שליוו את סוצקבר אל הבור, ועצוב היה לי. מר ממר היה לי, על זה שמת, וגם על זה שחי, כלומר עלי עצמי. שחיתי בים של רחמים עצמיים. כן. … בתוך העצב ששט מעל הנוכחים כמו עננה, מצאתי לעצמי מזור. סוף כל סוף העצב היה מנת חלקם של כל הנוכחים כולם, ולא חלקי שלי, אני לבדי. " (עמ' 7)

נחום צובלפלאץ המת מופיע, כאמור, בדירתו של רדלר ומצטרף לחייו כשותף. גם השכנה מן הקומה למעלה – מי שפעם היתה שחקנית מפורסמת ואהובה על גברים רבים (ועל כן אין נוקבים בשמה כלל, כדי שלא לפגוע בה) ועתה היא קצת פגועה בנפשה, מגיעה אל הדירה, משום שהיא יודעת שיש בה שד, ואיכשהו הופכים השניים – צובלפלאץ והשחקנית לנאהבים.

יהושע רדלר, לא רק נאלץ להתפרנס מכל מיני פרנסות, עד שירווח לו, עד שיצא ספרו לאור, ועל כך מרה עליו נפשו, הרי שגם נזרק מביתו, ממטתה של אשתו אהובתו, שמצאה לה אהבה אחרת, בדמותו של מו"ל מפורסם אחד, שהוא גבוה יותר, יפה יותר, ואף מתפרנס לא רע מן הספרות.

"כן. גבר נאהב יש לו מקום בעולם. גבר נאהב, כשהוא דורך על אבני המרצפת, העולם נרעד תחת רגליו; מצעדי גבר. האוויר ממלא אצלו את בית החזה, היקף כלוב הצלעות גדל בכמה סנטימטרים והיקף המותניים מצטמצם. חוט השדרה שלו, שרגע אחד קודם לכן שח קדימה נכלם, מזדקף ומזדקר. מסימן שאלה, לסימן קריאה. מחורבן לתקומה. ואילו גבר לא נאהב מתהלך כמו צל. ..." (עמ' 128)

וכך הולך הסיפור ומתגלגל, בין ספרו הבלתי גמור של רדלר, לאהבתו הנכזבת לאשתו, לקשיי הפרנסה שלו (שעתה נוספו עליהם עוד שתי נפשות, האחת אמנם שד, אבל בכל זאת..), בין תכניות (של יהודים, כמו פעם) איך לשרוד בתל אביב של המאה ה- 21, שכולה רדיפה אחרי הממון, כאשר אין פרנסה של ממש.

"במידה ידועה, אדם מהוגן שלא מרוויח כסף, תורם תרומה מכרעת לכלכלה. כן. הוא לא מרוויח כסף, אבל הוא צריך להמשיך ולנהל אורח חיים מהוגן – וככה, הוא ממשיך לחיות בדירה ולשלם בעדה חודש בחודשו, ממשיך לאכול, ממשיך להקפיד ולהתלבש כמו אדם מן הישוב …. הפועל היוצא של כל הפעולות האלה, ופעולות רבות אחרות, הוא שאדם זקוק לכסף. אבל כסף אין. לפיכך הוא לוקח בהלוואה ובהקפה מכל מקום שעוד אפשר לקחת ממנו. החובות הולכים ותופחים, וכאן, בדיוק במקום הזה, בא תורה של התרומה לכלכלה: מסים, מכסים וארנונות. כשאין בידו לשלם את אלה, הרי בא תורם של נושים, נושכי נשך, מלווים בריבית, מעקלים, משרדי גבייה, מוציאים לפועל, עורכי דין מומחים לחוזים שונים, מחשבי חשבונות ויועצים, המוציאים את לחמם על גבו של האדם המהוגן שלא עלה בידו להרוויח די למחייתו. כן, הם צריכים להתפרנס, ואיפה יעשו זאת אם לא על גבו של אותו אומלל שאיתרע מזלו והוא נמצא בנקודה בחיים שמה לעשות, אין לו מקור פרנסה, אין לו מטה לחם, אין לו היכן לשבור שבר, אין לו מאיפה לשלם בעד הדברים הבסיסייים ביותר שאדם צריך לשלם בעדם." (עמ' 180 – 181)

תל אביב זו הופכת בעזרת יהושע רדלר (המספר בגוף ראשון) למעין עיירה יהודית במזרח אירופה, ששפתה כמעט יידיש, ואנשיה כולם דמויות כמו מתוך תמונה של מארק שאגאל.

ואם ידמה לקורא/ת כי את ספרו של רדלר, זה שטרם קרא/ה כי טרם יצא לאור, הרי שלא לחינם; ספרו של רדלר מזכיר לא במעט את היברו פבלישינג קומפני של מתן חרמוני. אותו חרמוני ממש שכתב גם את הספר הנפלא הזה, ומביא שוב, בעשור השני של המאה ה-21, את ניחוחות התרבות היידישאית והשפה היידישאית (בעברית לגמרי) לקורא/ת המאושר/ת.

 

מומלץ עד מאד.

 

ארבע ארצות – מתן חרמוני. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 224 עמודים

 

ועוד משהו לחשוב עליו:

"... התקווה יש לה תכונה, שהיא נוגסת נגיסות קטנות מהלב. כן. אדם בלי תקווה משול למת, אבל גם התקווה היא לא בחינם. גם בעד התקווה משלמים. גם היא בריבית קצוצה." (עמ' 17)

 

לרכישה

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *