חוף מציצים, כולם מכירים. באזור הזה יש כמה בתים מפוארים, מן העת האחרונה, וכמה בתים בני שלוש קומות, קצת ישנים, אבל רואים מהם את הים, וזה מספיק. ויש כמה בתים פרטיים, קטנים בני קומה או שתיים, עם חצרות קטנות מאד, כאלה שטרם נמכרו ליזמים זריזים יותר או פחות, וטרם הפכו למקומות של בטון וזכוכית.

כזהו גן נעמי. נעמי שבאה פעם מקיבוץ ומצאה את גן רעיה, וכשרעיה מתה הורישה לה את הגן. הגן בקומה הראשונה, בקומה העליונה דירת המגורים.

נעמי שפעם היתה נשואה בקיבוץ אחד בצפון ויום אחד היתה מוכרחה לעזוב, ואיתה נועם בנה הקטן. יפתח, האיש שפעם היתה נשואה לו גר בקיבוץ הזה שבצפון, שפעם קרה בו משהו שבגללו נעמי היתה מוכרחה לעזוב.

על גן נעמי מאיים עכשיו צו פינוי, משום שהמגרש נמכר לאיזה יזם זריז שרוצה להקים בו בית של בטון וזכוכית;  בית מול חוף מציצים, שרק עשירים יוכלו, כמובן, לגור בו. והגן? מה יהא עליו? אין זה עניינו של היזם, לנדסמן; שנעמי תמצא מקום אחר. וזה שהבית הובטח לה עד יום מותה, על ידי מר הירש המנוח מאמריקה, זה שהיה מגיע פעם בשנה לבקר את גן הילדים, זה שהבניין היה בבעלותו, כמו שאר נכסים אחרים, העובדה הזו כלל אינה מעלה או מורידה בעיניו של לנדסמן.

"לנדסמן צעד לכיוון החדר הפנימי שלו, הסתובב על עקבותיו וחזר אלינו. לא הצלחתי לזהות שום אומללות באיש הזה, רק זין קשה ומבריק שיודע בדיוק מה שהוא רוצה." (עמ' 54)

 ובתוך צו הפינוי המאיים להגיע, היחסים הלא כל כך טובים עם נועם, הבן, שכבר בגר, ואין היא יכולה להחליף איתו מלה כמעט כלל, עם עובדת אחת נעדרת ורק שתיים שעוד נותרו, עם הכסף שאף פעם לא מספיק לכלום, עם התאונות הקטנות שקורות תדיר בגני ילדים, נפילות, פציעות, עם כל אלה צריכה נעמי להתמודד ולהמשיך לאהוב את הילדים בכל בוקר, לקבל את פניהם, להכין להם פעילויות חינוכיות, חגים, אוכל מזין, ולתפקד, כרגיל כאילו כלום. בילדים הטובים, בילדים החלשים, בילדים האלימים.

"בכל מחזור יש ילד אלים, זה ממש חוק טוב. חלק מהם אני מצליחה לשנות, הם לומדים לבטא את עצמם ומפסיקים להרביץ. אבל יש כאלה שאני לא מצליחה אתם, הבעיות שלהם עמוקות יותר מדי. מה עלה בגורלם אחר כך אני לא יודעת. לאן התגלגלו החיים שלהם,  אם הפכו להיות עבריינים, או שהם מוציאים את העצבים על הנשים והילדים שלהם, אולי הם דופקים אנשים במסגרת החוק." (עמ' 43)

פתאום באמצע השגרה המבורכת של חגים ושבתות וחופשים, ילדים שצריך לקדם אותם, ילדים שצריך לשמור עליהם, מסורות של גן, פתאום צריך להערך לשנה הבאה שאולי לא תיפתח, ומה אומרים להורים, לקחת עורכי דין שעולים ה-מ-ו-ן כסף, לעמוד מול מערכת המשפט שלעולם כמעט אין לה זמן למי שקצת פחות מהודר ויפה ומצויד בעורכי דין יקרים עד יקרים מאד.

בין חנוכה לפורים, בין פגישה עם עורך הדין לדיון בבית המשפט, הולך ונגלל סיפורה של נעמי וסיפורו של הגן. ועל הדרך – החברה הישראלית בזעיר אנפין; נעמי הירושלמית במקור, התל-אביבית בהווה, ובין לבין הקיבוצניקית מן הצפון; ההורים מהגן – מיקרוקוסמוס של מעמד הביניים הישראלי. סימה, המבשלת בגן, יוליה עוזרת הגננת, לנדסמן – היזם הזריז המלוקק תאב הבצע. ועוד.

ועל הדרך – פיסות קטנות של היסטוריה אישית שזורה בהיסטוריה מקומית.

בשפה קולחת מספר שריד את סיפורו של גן נעמי ובאמצעותו את הסיפור של כאן ועכשיו.

מומלץ

גן נעמי – ישי שריד. הוצאת עם עובד. 260 עמודים

ואם יש לכם ילדים בגיל הגן – שילחו אותם לגן נעמי

לרכישה