תמיד בדרך הביתה – טאייה סֶלאסי

תמיד בדרך הביתה ".. משפחת סאי, חמישייה מפוזרת, משפחה חסרת כבידה, פרומה לחלוטין. ואין תחתם משהו כבד כמו כסף שימשוך אותם מטה אל אותה כברת ארץ, לא ציר אנכי ולא שורשים שמתפשטים תחתם, לא סבא וסבתא חיים, לא היסטוריה, משפחה אופקית – הם ריחפו, התפזרו, נפוצו החוצה או פנימה, מבחינים רק בקושי כשמישהו נעלם מהרדאר." (עמ' 148)

פעם הם היו שישה – אב, אם, בן בכור, תאומים – בת ובן, ובת צעירה, התינוקת. האב- קוויקו סאי, יליד גאנה, מנתח מצליח בארצות הברית, שיום אחד עוזב את ביתו, אשתו וילדיו, באופן פתאומי. עכשיו הוא מת. בביתו בגאנה. בית שהוא חולק עם אשתו השניה. בית שתכנן בעצמו ובנה בעזרת נגר אומן בגאנה. גאנה שהיא הבית. הבית שאליו תמיד הולכים.

"להיות בבית עם אישה מאושרת, מאושרת באופן עקבי, שבמצב המנוחה שלה – מאושרת? ומאושרת איתו, לא כמאורע נקודתי או כתגובה, לא בעקבות דבר מה שעשה ועליו להמשיך לעשות אם ברצונו שתישאר מאושרת, לסובב את הידית, למתוח את תיבת הנגינה, תרקוד, קוף, תרקוד? – אלא שהוא מסב לה אושר, הסב לה אושר, ושבדרך נס נשארה מאושרת? שיש לה יכולת להישאר מאושרת, איתו לאורך זמן?

אין דבר כזה." (עמ' 54)

אבל – מהתחלה. למרות שאין באמת התחלה לספר הזה; ספר שכולו זרמי התודעה של חמש הנפשות החיות, אם, בן בכור, תאומים – בת ובן, והבת הצעירה, התינוקת, וזרם התודעה של האיש המת, ברגעיו האחרונים לפני שמת, בגינת הבית שבנה לעצמו בגאנה, יחף מנעלי הבית הקבועות שלו, מופרד כמו איבר שנקטע מבני משפחתו, כבר שנים.

מהתחלה.

קוויקו סאי גנאי שנישא לפולה, ניגרית, הפך למנתח מבריק בארצות הברית, ויום אחד נעלם מביתו, בלי מילה, בלי הסבר, בלי כלום. ואיש אינו יודע למה.

פולה שנשארה לבדה, עם ארבעה ילדים, שצריך לפרנס ובית שצריך להחזיק.

אחר כך הם מתבגרים ונפוצים לכל עבר, והיא נותרה לבדה.

".. ושהיא לבד. אינם. הם אינם, כל הקולות, הגופים, מאהב אחד, ארבעה ילדים, פעימות לבם, ההמיה, הלהט והתכונה והרחישה, ההיחפזות וזמזום הקולות, נהר שלם יַָבַש בשעה שבכתה. היא נותרה. היא עמדה שם, ניצולה, ולְבדוּתה ניכרת כל כך כמו דבר מה שנשכח על חוף בלילה, מודעת לפתע לשקט, לזרותו ולחריגותו, לקול לְבדוּתה, צלול, מוחלט." (עמ' 228)

ולפני ההתחלה – רופא מנתח מוכשר להפליא, ואשתו, וארבעת ילדיהם. כל הזמן, מתחת לפני השטח, מוכרחים להצליח, מוכרחים להתבלט, להצטיין, כדי שיוכלו להיות כמו כולם שמסביב. דור ראשון באמריקה. מן היבשת האפריקנית (מה בכלל אנחנו יודעים עליה?).

"המשפחות בחלונות כבר היו משפחות מצליחות, מי שגמרו את העבודה הקשה לפני דורות, לא בנו או נאבקו או עשו מאמץ; המטרה הושגה. הם יכולים לנוח עכשיו, להירגע." (עמ' 125)

הבן הבכור – אולו – הפך אף הוא לרופא מצליח, אולי בעקבות אביו. פרח מן הקן. לפעמים מתקשר.

והתאומים – טאיוו וקייהינדה; קשורים האחד לשניה בקשר בל יינתק, ומנותקים זו מזה, עטופים באיזה סוד שאין הם חולקים עם משפחתם.

"איבג'י (תאומים) הם שני חצאים של נפש אחת, נפש עצומה מכדי לשכון בגוף אחד, וישויות סִיפִּיות, חציין אדם חציין אלוהות, שיש לכבד ואפילו לסגוד להן בהתאם. התאום השני – במיוחד – הפכפכן ותחבולן, שמוקסם פחות מהראשון מהוויות העולם – בא לעולם באי-רצון רב ונשאר בו במאמץ רב אף יותר, שטוף געגועים למחוזות הרוחניים. בערב לידתם לגופים פיזיים, אומר תאום שני ספקני זה לראשון, "צא וראה אם טוב העולם, אם טוב הוא, הישאר שם, אם לאו, חזור." התאום הראשון טָאיֶיוו.. יוצא בצייתנות מן הרחם למשימת הסיור, והעולם מוצא חן בעיניו והוא נשאר בו. קייהינדה.. בראותו שחציו השני לא שב, יוצא מבלי למהר במיוחד להצטרף לטאיוו שלו… לכן היורובה רואים בקייהינדה את האחר הבכור: נולד שני, אבל חכם יותר, ולכן "בוגר" יותר." (עמ' 87)

פעם, אחרי שאביהם עזב בפתאומיות את הבית, ואמם נשארה לבדה לגדל ארבעה ילדים, שלחה אותם האם לאחיה בניגריה, כי יכול היה לגדלם ולפרנסם ולדאוג לחינוכם. משם חזרו אפופים באיזה סוד ובשתיקה שהלכה והעמיקה, וזרעה בהם פירוד וזרעה במשפחה קרע מסוים, בינם לבין אלה שנותרו עם האם, שחשבה שלא היתה לה ברירה. חזרו יפים ומבודדים.

טאיוו – סטודנטית מבריקה למשפטים, שפרשה מלימודיה. יפה. יפה עד מאד. עטופה בצער תמידי, קשורה בקשר בל יינתק לאחיה התאום. מרגישה נטושה תמיד, משולחת תמיד מפני האם, מקנאה תמיד באחותה הצעירה, הלא יפה, סיידי, משום שהיא התינוקת, משום שהיא נשארה.

".. המאמצים שלה ליצור קשרי ידידות או לשמר אותם עלו בתוהו; עניין היופי תמיד עמד בינה לבינם, עורר קנאה בנשים, תשוקה בגברים, ואלה אינן שונות זו מזו בסופו של דבר, תשוקה וקנאה, מקורן חד הוא, הפרח והעלה של אותו השורש המסולף. .." (עמ' 130)

קייהינדה, אמן מפורסם שעבודותיו נמכרות במחירים גבוהים במיוחד, שיש לו קשר טלפתי עם אחותו התאומה, קשר שניזוק מתישהו בעבר, ושוב אין הוא שומע את מחשבותיה. וצער רב אופף גם אותו, דכאון תמידי, שתיקה תמידית.

משפחה מפוזרת, מפוררת. פעם היו שישה, אחר כך התפזרו. ואז הגיעה הידיעה על מות האב, בביתו בגאנה, יחף מנעלי הבית שלו. בחצר.

והם מתכנסים, בדרך הביתה, תמיד בדרך הביתה, לגאנה, שמעולם לא היתה להם בית, וחלקם מעולם לא היו בה. ובכל מסעם בדרך הביתה הם חוזרים, כל אחד בנפרד, אל העבר, ודרך זכרונותיהם נבנה הסיפור, ונפתרות החידות, ומשהו אולי יחזור ויחבר אותם, לפחות חלקית, לפחות לזמן מה.

תמיד בדרך הביתה.

הספר הזה נקרא בנשימה עצורה ובכאב, ויש בו אתגר הקריאה לתוך זרמי התודעה השונים של גיבוריו וגיבורותיו, ויש בו אהבה נסתרת, וקנאה, ומשפחה שמתפוררת.. חיים.

ויש כאן כתיבה מופלאה של סופרת צעירה ומוכשרת. ולא נותר אלא לחכות לספרה הבא.

תמיד בדרך הביתה – טאייה סֶלאסי. תרגום: אורטל אריכה. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 320 עמודים

Ghana Must Go – Taiye Selasi

לרכישה

ועוד כמה אמירות שצדו את עיני:

"הוא רופא, הוא אמור לדעת, הגוף כָּלֶה, דבר לא משתייר, לא חיים, אז למה אהבה? .." (עמ' 92)

".. מראה גופה אחרי הזדווגות זר לה כתמיד, האיברים הארוכים הרפויים וגונם המולד, גוף יפה, היא שמעה אף שלא האמינה, או לא ממש ראתה את זה, ובטח שלא אחרי סקס. כעת הוא נראה פונקציונלי, חפץ, כלי. אמצעי למימוש מטרה, אף שלא ידעה איזו. .." (עמ' 138)

".. נשים חמודות אינן אמינות בעיניה, לא המבוגרות שבהן. ילדה חמודה זה סיפור אחד, אישה חמודה זה כבר סיפור אחר לגמרי. נשים כאלה תמיד נראות כאילו יש להן מה להסתיר, כאילו הן מעמידות פני חסרות אונים כדי להסתיר תשוקה." (עמ' 218)

אלה יווניה קוראת ספרים