כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

כשהכריש ישןרוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

 האם – הולכת ושוקעת בדכאון, בכל הזמן הזה, ומתעוררת מעט לחיים רק בנוכחות האב, או אחד המחזרים של הדודה, שהצליח לגרום לה לחיות. קצת.

"… אצל אמא היתה אהבה לחיים. היא לא היתה אדישה לשום דבר. היתה ספוג ליניקת מתנותיו של אלוהים. .." (עמ' 94)

הדודה, שכל שאיפותיה להינשא, אלא שאין היא מצליחה להחזיק מחזר או חבר במשך זמן ממושך, ואין היא יודעת מדוע. הם באים והולכים, ולעתים משאירים אחריהם שברון לב נורא ואיום, ולעתים אינם משאירים דבר מלבד זכרון.

האח – פסנתרן מחונן, תלמיד חנון שתלמידים אחרים נהנים להתעלל בו בבית הספר, והוא  רק מחפש איך להתחמק משם.

והמספרת, נערה מתבגרת שהסיפורים  הם מקום המפלט שלה. מקום המסתור שלה.

יש לה מאהב, נשוי, המתעלל בה לא מעט. ממש מתעלל, באופן פיזי, והיא מבלבלת את ההזדקקות שלה עם אהבה. נדמה לה שאף אחד לא ירצה בה, ולכן זו האהבה שהיא ראויה לה.

".. אני הייתי כמו אבן, והוא חיכה שעות על שעות שאטלפן אליו והיה קשה לא להאמין שזאת אהבה. אלא שמן-ההכרח שהאהבה תהיה משהו אחר." (עמ' 102)

ואז, ממש כמו בספר שקראתי לפני זה בדיוק – אני מסרב – נוטשת האם. ואחריה, ממש כמו בספר ההוא , נוטש האב, אלא שבניגוד לספר ההוא – המשפחה לא מתפרקת. הם נשארים עם הדודה, והסבתא.

והיא מבקשת, המספרת, למצוא לה מקלט ומפלט מן החיים הללו, שהיא מדמה לחיים בבטנו של כריש, וצריך להמתין לו שיישן כדי שאפשר יהיה להימלט דרך המרווחים בין השיניים שלו.

וצריך להאמין שאלוהים יכול לעזור, גם אם בעצם, כנראה הוא לא יכול או לא מתכוון, או לא רוצה

"כזה הוא אלוהים איתנו בני-האדם: שקט ורגוע ומרוחק עד אינסוף. מהחרא אנחנו צריכים להוציא את עצמנו לבד. ואילו אני הייתי רוצה הוראות." (עמ' 135).

והאושר, זה שכולם מבקשים – האושר מהו? גלויות של מקומות רחוקים, המתבררים כקרובים מאד,  במרחק נסיעה. אהבה, כזו שיש בה משהו מעבר לאין ברירה – ".. ההוכחה הכי גדולה לאהבה שאפשר לתת לבן-אדם היא להרוג אותו." (עמ' 61)

וצריך לעבור את החיים הללו, כפי שהם, כדי לגלות מהו, האושר הזה.

 

חייה, או חלק מהם של משפחת סבילה-מנדוזה (אין שמות פרטיים, לא לגיבורים הראשיים, ולא לדמויות המשנה, רק תאור תפקיד – האם, האב, הדודה, הרופא..), בסרדיניה, שהיא עולם קטן וסגור ובו בזמן עולם גדול ומלא. אם רק נדע, אם רק תדע המספרת להתבונן סביבה.

 

כְּשֶׁהָרוּחַ הַמְּרִימָה עֲנָנִים, תָּרִים
גַּם אֶת לִבִּי וְתָבִיאוּ אֶל מָקוֹם אַחֵר,
זֶהוּ הָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּי.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

 

כשהכריש ישן – מילנה אגוס. תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הוצאת: הספריה החדשה, כתר, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. (153 עמודים)

Mentre dorme il pescecane – Milena Agus

 

לרכישה

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *