אגם הצללים – רוני גלבפיש

אגם הצלליםלכתוב ספר פנטזיה זה דבר מסובך; צריך להמציא עולם עם חוקים משלו, שיהיו הגיוניים באותו עולם, ויהיו מתקבלים על דעת הקורא/ת. הסופר/ת צריך/ה להיות עקבי/ת כך שלא ניתַקל בסתירות ובאי-הגיון בתוך ההגיון של עולם הפנטזיה.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית ועוד מקומי זה דבר מסובך עוד יותר; כי הרי אנחנו מכירים את המקום והשפה, את עיקולי הכביש, לפחות בכבישים העיקריים, ולפעמים גם בנידחות שבדרכים. גם את הנופים אנחנו מכירים, כמעט בכל מקום, ואת החיות המקומיות והצמחים והציפורים.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, מקומי, ולבני הנעורים, זה כבר בכלל עניין מסובך מאין כמותו. משום שספר לבני הנעורים לא יכול שיכלול כל מיני עניינים ש"רק מבוגרים מבינים", או שצריך שיעברו את הצנזורה ההורית והמחנכת, ויחד עם זאת תחדש משהו לאותם בני ובנות נוער קוראות וקוראים שכבר נפגשו בעולמם של הארי פוטר, והקוסם מארץ ים, המצפן המוזהב, ועוד ועוד. וצריך גם לכתוב בשפה שלא תהיה גבוהה מדי כדי שיבינו (בכל זאת, העברית הולכת ומידלדלת עד כדי כך שספרי ילדים שנכתבו פעם משוכתבים עכשיו ושפתם מתעדכנת) ולא מתיילדת שלא יעלבו, ושגם ההורים יוכלו ליהנות.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, שסביבתו מקומית, וקהל היעד הוא בני הנוער, זה עניין מסובך ביותר.

רוני גלבפיש עומדת באתגר הזה בכבוד, וכתבה ספר שהוא כולו מחמדים וממתקים – מרתק, מותח, מאלף, מחנך (קצת, כי יש לה גם אג'נדה, אבל אין היא פוגמת בסיפור כלל וכלל). ספר ששיאו בסצנת הסיום, שאז אי אפשר להניחו מן היד, אף אם השעה מאוחרת ושמורות העיניים כבדות. אי אפשר להפסיק. עד תומו.

יערה בת השלוש עשרהף יושבת בשיעור ושומעת בתוך ראשה את קולה של תאומתה, תמר – "אני עפה". והרי אסור להם לעוף. אסור להם לכשף. אסור להם ללחוש לחשים. לא בגיל שלוש עשרה.

"גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מגולגלות, מהודקות לגב. ילדה טובה לא פורשת כנפיים. לא לוחשת. לא מעזה לסטות לרגע מהדרך שהורו לה. ילדה טובה ומושלמת..." (עמ' 131)

אבל תמר, שיצאה אך לפני שעה קלה מן השיעור, ולא חזרה, נשמעת במחשבותיה של יערה – "אני עפה".

יערה ותמר – תאומות מבני סהר. אלה החיים בקהילה מוגנת, המונהגת על ידי אמן – נגה. הרבה איסורים יש בקהילת בני סהר; אסור לעוף, או אפילו להתאמן בתעופה. אסור ללחוש, כל הלחשים צריכים להיות מופנים להגנת הקהילה. אסור לעשות ניסויים מוזרים בצמחים ובעלי חיים. חיים שקטים, יחסית, ומוגנים, יחסית, עם חופש מועט מאד.

קהילת בני סהר חיה לחוף הכנרת, בשכנות למקומות בהם חיים בני אדם רגילים, התמימים. התמימים אינם מודעים לשכניהם הקסומים, ואם במקרה מישהו נתקל בהם הרי מיד מוטל בו לחש שכחה, ואין הוא זוכר דבר.

חוץ מהילדים, אבל ממילא אף אחד לא מאמין לילדים. הכל בדמיונם, הלא.

"'בלי התמימים המוכתמים אין לנו לחשים ואין לנו כשף. .. הם יצורים אומללים ממילא. מתבוססים בטבעם האנושי הירוד ונפשם מייחלת למשהו גדול יותר. הם אפילו לא יודעים למה. לא פלא שהם מתרגשים מכל דבר. לא פלא שהם כותבים שירה. מה עוד יש להם לעשות?'

יערה הצטמררה. היא ביקרה לא פעם במושב הסמוך, וקראה בספרי התמימים. העולם שלהם היה קטן כל כך. מוגבל. הם לא שמעו את בעלי החיים והצמחים, לא חשו את עוצמת המים. לא היתה להם תקווה ליהנות אי פעם מרגע של קסם. לעוף. ובכל זאת, הם חשבו שהם היצורים החכמים ביותר בעולם.

היו להם ספרים נהדרים, אבל החיים שלהם היו משעממים. .." (עמ' 160)

כמו בכל המשפחות, יש ילדים הנחשבים "טובים" ויש אלה ה"פרועים" משהו, כך גם תמר ויערה. יערה היא זו הצייתנית, הטובה, התלמידה המצטיינת. תמר היא זו.. ובכן, תמר היא זו שהלחשים נלחשים לה מבלי משים, שבכעסה מתפוצצים דברים, פרועה מעט, מציקה לחיות ולצמחים ולאבנים (טוב, לאבנים כולם מציקים). תמר היא זו הפחות מושלמת.

"'אנחנו לא אוהבים שלמות,' אמרה ענת. 'אנחנו אוהבים דברים עקומים, סדוקים, מתפוררים. דברים פגומים.'

'כמוני.' אמרה תמר בעגמומיות.

'כמו כולנו,' אמרה ענת ברוך." (עמ' 130)

ויום אחד תמר נעלמת ומרגע העלמה מתחילים לקרות דברים מוזרים ומשונים בקהילת בני סהר. יערה שומעת בראשה את קולה של תמר – "אני עפה", והרי ילדים בני שלוש עשרה כלל אינם יודעים לעוף, ובכלל אסור להם לעוף. אחר כך נלחשים לחשים בכיתה, והרי גם לחשים אסור, וקורים דברים מוזרים. ובכפר – גם המבוגרים מתחילים להרגיש משהו.

לאט לאט מתגלים סודות, סיפורים מן העבר, הסיבה לחומה שהוקמה ולסדר ולמשטר האיסורים.

משהו על החומה, זו שאמורה להגן מפני אויבים. אבל מי הם האויבים? ואיך נהיו? ולמה זה יש מכשפים החיים בשולי החומה? ובמה בדיוק הם עוסקים שם?

"..'מי רוצה לגדל ילדים בעולם מוקף חומה?'

'אבל החומה לא מקיפה אותנו.. היא עוצרת אותם'.

'גם מי שמציב את החומה מוקף בה.. והיא עוצרת גם אותו.' " (עמ' 307)

אחר כך מתגלים האחרים. לא, לא בני האדם הרגילים – "התמימים", אלה שאין להם מושג שיש עולם מכושף בהישג ידם, שלצמחים ולחיות ולאבנים יש מחשבות והרגלים, ואפשר להתיידד איתם, לשמוע אותם, להפיק מהם תועלת, לעתים, להציק להם (אם אתם נערים ונערות צעירים ומחפשים קצת ריגושים לא ממש מזיקים). לא, לא התמימים. ישנה קהילה נוספת, רחוקה מן הכנרת, זו של בני רשף. קהילה בה מותרים כל מיני דברים שאסורים בקהילת בני סהר. קהילה שיש בה חיי שיתוף נרחב, קהילה החיה במערות קומראן, ידידה לנמרים שבמדבר יהודה. שונים כל כך מבני סהר. האמנם שונים?

ליד החיות והצמחים המוכרים לנו, הוסיפה גלבפיש יצורי קסם, כאלה המוכרים רק למכשפים. כן, כמו שצריך להיות בספר פנטזיה. יצורים כמו חיריקים מעופפים וצרחניים, או ננסי נשייה (לא, אל תשאלו מה זה – צריך לקרוא!). ויש בני האדם, אנחנו, התמימים, שיש לנו ספרים נהדרים. וזהו, בעצם.

"היו להם ספרים נהדרים, אבל החיים שלהם היו משעממים. .." (עמ' 160)

 

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, מקומי, ולבני הנעורים, זה עניין מסובך מאין כמותו. רוני גלבפיש עשתה זאת במיומנות ובכשרון, ואיתה ניתן לרחף על כנפי הדמיון אל עולמות מרוחקים מאיתנו וקרובים עד מאד.

מומלץ לגמרי.

אגם הצללים – לחם גלבפיש. הוצאת: דג זהב. 460 עמודים.

 

לרכישה בדיגיטל

תגובה אחת בנושא “אגם הצללים – רוני גלבפיש

  1. פינגבאק: ערפילאה – שובו של פי עשר – גלית דהן קרליבך | אלה יווניה קוראת ספרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *