"לפעמים תהתה אמא שלי אם השמש של גרוזיה והשמש של ישראל, אותה אחת הן. השמש רכת המגע – שליטפה את פניה והאירה את פרצופה של מאדו באור יקרות, כשהיו יושבות יחד בגן הציבורי שליד התיאטרון בקוטיאסי – והשמש הקופחת שדחקה בזיעה לצאת מעורה ומילאה את חולצתה הלבנה בכתמים רטובים כשישבה בחוץ… נראו אך כבנות דודות רחוקות. האחת, יפהפייה, נוסכת אור בחדר עם היכנסה אליו, ואילו השנייה, העתק דהוי שדמיונו למקור ניכר אך בדלותו רק מדגיש הוא את שלמותו של האחר." (עצמ' 201)

סיפורים-סיפורים, נעים קדימה ואחורה בזמן, ובונים את הסיפור השלם – סיפורה של משפחה אחת שעלתה לארץ מגרוזיה, הנקראת היום "גאורגיה".

דדיקה היא אמה של המספרת; יהודיה שגדלה בגרוזיה, נעוריה עברו שם, ועד שעלתה לארץ עם משפחתה, מותירה מאחור את חברתה הטובה, הפצועה, הנואשת.

ומי שמותירה אחריה כאב כל כך גדול, כאב לתמיד, תמיד תהיה חסרה משהו בכאן ובעכשיו. ומי שחסרה משהו בכאן ובעכשיו, תמיד יהיו חיי הסובבים אותה חסרים משהו גם הם.

שני ילדים נולדו לדדיקה, ויחסה אליהם הוא תולדה של בית גידולה שלה.

ועוד – העליה לארץ והצורך להתפרנס, לבנות עולם חדש, ללמוד שפה חדשה, והלא אין זה מה שהובטח להם, ואין זה מה שחלמו עליו. והחיים כאן כלל אינם סוגים בשושנים.

"אמא שלי תמיד היתה מצהירה בפסקנות, שסיפורה של אישה מתחיל תמיד בסיפור של האישה שנשאה אותה בבטנה במשך תשעה ירחים. על כן – ולמרות שאני מעולם לא גמאתי את המשעולים הבוצעים את מרגלות ההרים שברכס סַמְגוּרָלִי… – למרות כל זאת יהיה זה אך ראוי שעתה גם סיפורי שלי יתגלגל וייחשף מתוך סיפורה של אמי." (עמ' 16)

דדיקה, אמה של המספרת גדלה במשפחה מאושרת יחסית, מסודרת יחסית, עד שבקשו להגר למדינת היהודים, ולשם כך נאלץ אביה לוותר על עבודתו, ומשבוששה הויזה לבוא, והחלו החיים להתדרדר במורד החלקלק של העוני, עד שלבסוף יום אחד הצליחו בכל זאת להגר.

ובעלה של דדיקה, אביה של המספרת, ותולדות משפחתו.

וחברתה הטובה של דדיקה, שנשארה שם, בגרוזיה. גויה יפה, יתומה מאם, אומללה ופצועה, ויום אחד נשארה לבדה.

סיפורן של הנשים, בכל הדורות, בכל המשפחות. אמהות, בנות, אחיות. תמיד חשובות פחות, או כמעט תמיד, ממהרות לרַצות, מושפלות, מוכות, כואבות. אוהבות, נושאות בנטל, יולדות.

"..עד שהפציע אל תוך עולמה, תינוק ראשון, בן בכור, מעולם לא ידעה אהבה כזאת, כמו האהבה השוררת בין אם לבנה הפגיע, התלוי בה לחלוטין. ילדה הראשון הוא שגאל אותה מן הבורות הזאת. עד שהגיע, היתה שבויה בודדה, ניצבת לבדה בקצה מצוק של אנוכיות. כשבא לעולם, הראה לה את הדרך למטה, הדריך אותה בנפתולי הביטול העצמי, בנקיקי הנתינה, ועל כך היתה אסירת תודה לו." (עמ' 63)

ברקע מהדהדת האגדה – הנסיכה תמר שרצתה להיות מלכה, ולא רק אשת מלך, והבטחות שהובטחו לה, כמו לכל הנשים, על ידי אביה האוהב, כמו לכל הנשים, ומשבא יום פרעון ההבטחות התברר כי החובה גוברת על ההבטחה. ומלחמתה של הנסיכה על קיום ההבטחה שניתנה לה אי-אז.

גיבורי המשנה, אלה שהוקדש להם פרק אחד או שניים, הם תמיד או כמעט תמיד ישראלים. מכאן. אחרים. שונים כל כך, לא מובנים כל כך, לא מבינים כל כך. צצים לפרק אחד,  הורסים משהו, דורסים משהו, פוגעים משהו (כי זו דרכם, משאין הם מבינים) ומשאירים את הזרים, המהגרים, בכאבם.

סיפור על הגירה, על בניית בית חדש בקושי ובכאב, סיפור על עזיבה ונטישה. סיפורן של נשים המצליחות, למרות הכל, לשמור, בדרך כלל, על צלם, על אישיותן, ולטפח בסתר חלומות על עולם טוב יותר.

משהו בכל זאת היה חסר לי בקריאה – הסיפורים קולחים, מעניינים, מרתקים בחלקם. שזירת הזמנים השונים אף היא יוצרת עניין. אבל משהו היה חסר, המשהו הזה שאין לו שם, או הגדרה, רק wow שהיה קצת חסר. הקסם הזה ששפוך לעתים על ספרים, הקסם הזה נגרע כאן מעט.

ואף על פי כן, כדאי מאד לקרוא בו בספר הזה, ולהמתין לספרה הבא של מגי אוצרי.

שתי השמשות של דדיקה – מגי אוצרי. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 237 עמודים.

לרכישה

לרכישה דיגיטלית