2666 – רוברטו בולניו

2666יכול להיות שלא הייתי לוקחת לידי את הספר הזה; בכל זאת – כמעט 900 עמודים. זה כבד. זה הרבה זמן (חודש תמים לקח לי לקרוא את כולו). ויש כל כך הרבה ספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים להיקרא" (יש לי מדף כזה, אפילו מדף וחצי, שלא לדבר על הספרים השמורים בקינדל וטרם נקראו). אבל מוטי פוגל המליץ מאד ואריאנה מלמד ביקשה שאקרא דחוף. והיו נוספים שהמליצו (זאת אומרת: קראו וידעו לומר לי שכדאי). אז קראתי. חודש שלם, בלילות, לפני השינה, בסופי שבוע. קראתי.

חמישה ספרים יש בספר עב-הכרס הזה. חמישה ספרים שאילו התגשמה כוונתו המקורית של המחבר, ינוח על משכבו בשלום, היו יוצאים כל אחד מהם בנפרד, ומכלכלים את משפחתו ושאריו ברווחה יחסית, כי ידוע הוא שאנשים קונים יותר ספרים לא-כל-כך-ארוכים, ומחיר כל ספר לא-כל-כך-ארוך, דומה מאד למחירו של הספר עב הכרס. ובכלל – אנשים מעדיפים שיהיו הספרים קצרים יותר מספרים עבים שכאלה:

".. איזה פרדוקס מעציב, חשב אמלפיטאנו. אפילו הרוקחים המשכילים כבר לא מסתכנים ביצירות הגדולות, הפגומות, הסוערות, המפלסות להן דרך בלא נודע. הם מבכרים את התרגילים המושלמים של הסופרים הגדולים. או במילים אחרות: הם רוצים לצפות בסופרים הגדולים מתאמנים בסיף, אבל לא רוצים לדעת דבר על קרבות של ממש, שבהם נאבקים הסופרים הגדולים נגד הדבר ההוא, הדבר ההוא שמפחיד את כולנו, הדבר ההוא שמאיים על כולנו ותוקף ודוחק לפינה, ויש דם ופצעים אנושים וסירחון." (עמ' 233)

אלא ששאריו של הסופר המנוח, יחד עם מנהל העזבון, החליטו ובחרו להוציא לאור את כל החמישה כרוכים יחדיו, ממש כאילו היה הסופר נשאר בחיים ושותף מלא להוצאה לאור.

חמישה ספרים כרוכים בספר הזה, ולכולם מכנה משותף אחד – עיירה / עיר מקסיקנית, על גבול ארצות הברית – סנטה טרסה שמה. ובעיר הזו מתרחשים דברים איומים ונוראים. דברים הנרמזים בספרים הראשון, השני והשלישי, אך מסופרים במלואם רק בספר הרביעי.

אבל, ראשון ראשון. החלק הראשון: "החלק של המבקרים" – ארבעה חוקרי ספרות, שלושה גברים ואשה אחת, צרפתי, איטלקי, ספרדי ואנגליה. כולם מתמחים ומתמקצעים בעיקר בספריו של סופר אחד: בֵּנו פון אַרְצִ'ימְבּולְדִי. סופר גרמני בעל שם בלתי גרמני בכלל. סופר שכבר שנים לא נראה. ארבעתם נפגשים בכנסים שונים המוקדשים לספריו של ארצ'ימבולדי, טסים למדינות שונות, לאוניברסיטאות שונות, כינוסים, דיונים, מלונות משובחים בדרך כלל, מימון מלא על ידי המזמינים. ברבות השנים מתיידדים ביניהם, מנסים למצוא את הסופר הנעלם, ומגיעים לעיירה סנטה טרסה.

אחד האנשים המארחים אותם בסנטה טרסה הוא פרופסור אָמַלְפִיטאנו, גיבור החלק השני של הספר: "החלק של אמלפיטאנו", שהתמחה אף הוא בארצ'ימבולדי.

".. אז נודע לאמלפיטאנו שאיש מעולם לא פגש את ארצ'ימבולדי באופן אישי. משום-מה הסיפור נראה לו משעשע, והוא שאל אותם מדוע הם רוצים לפגוש אותו אם ברור שהוא אינו מעוניין לפגוש אף אחד. כי אנחנו חוקרים את יצירתו, אמרו המבקרים. כי הוא עומד למות ולא ראוי שהסופר הגרמני הטוב ביותר במאה העשרים ימות בלי לדבר עם אלה שהיטיבו מכולם לקרוא את הרומנים שלו. .." (עמ' 127)

אמלפיטאנו זה, יש לו בת אחת שהוא דואג מאד לשלומה, משום שנשים צעירות נעלמות ונרצחות בסנטה טרסה. (אבל על כך, כאמור, בהמשך).

החלק השלישי: "החלק של פֵייט" – הוא סיפורו של עיתונאי אמריקני שחור, הכותב בעיתון שולי למדי בארה"ב העוסק בענייני שחורים. פייט נשלח לסקר איזה קרב איגרוף בסנטה טרסה, משום שהכתב לענייני ספורט מצא את מותו באופן פתאומי. בהגיעו לסנטה טרסה שומע פייט על הרציחות, ומבקש לכתוב עליהן.

החלק הרביעי: "החלק של הרציחות"":

".. זה היה הרצח האחרון של אישה ב- 1993, השנה שבה החלו רציחות של נשים באותו חבל ארץ של הרפובליקה המקסיקנית, בימי כהונתם של עורך דין חוסה אַנְדרֵס בְּרִִיסֶנְיו ממפלגת הפעולה הלאומית כמושל מדינת סונורה ושל עורך דין חוסה רפוחיו דֶה לָס אֵרָס מהמפלגה המהפכנית המממוסדת כראש העיר סנטה טרסה, אנשים ישרים וכשירים, שיודעים לשתות כמו גברים, אינם חוששים מתגרת ידיים ונכונים בכל עת להדוף מכת פתע." (עמ' 397)

נשים צעירות נעלמות ונרצחות, כמעשה של יום ביומו, בסנטה טרסה. התיאור החוזר ונשנה של מציאת הגופות, רובן לאחר שנאנסו ועונו, התיאור הזה קשה מנשוא לעתים. הדיווח יבשושי למדי, אין בו שום צבע או פרטים עסיסיים; יש בו רק חזרה שוב ושוב – אשה או נערה, נמצאו מתות, שערן באורך כזה וכזה, גילן כזה וכזה, סיבת המוות. נאנסו. חלקן עם סימנים מובהקים של רוצח סידרתי. ועוד אחת. ועוד אחת.

"..רוצחים שם נשים. רוצחים את הבנות שלי. את הבנות שלי! הבנות שלי! … השוטרים המזויינים לא עושים כלום, רק עומדים ומסתכלים… צריך להודיע למושל סונורה,… זה לא צחוק. עורך דין חוסה אנדרס בריסניו חייב לדעת עת זה, חייב לדעת מה עושים לנשים ולילדות בעיר היפה הזאת סנטה טרסה. .. צריך לשבור את השתיקה.. " (עמ' 439)

".. אני מדברת על הנשים שנרצחות בברבריות בסנטה טרסה, אני מדברת על הילדות ועל האמהות ועל הפועלות מכל הסוגים שמופיעות כל יום בלי רוח חיים בשכונות ובפרוורים של העיר החרוצה בצפון המדינה שלנו. אני מדברת על סנטה טרסה. .. " (עמ' 461)

נאמר לי כי משום שמדובר בחמישה ספרים נפרדים, אפשר להתחיל לקרוא היישר מן הספר הרביעי. ולא היא. כדי להגיע לספר הרביעי צריך לעבור את החלקים הקודמים; זה העוסק בחיי היומיום הכה נינוחים של חוקרי הספרות, שבו מהדהדות הרציחות כרעם עמום ורחוק-רחוק. החלק שבו פרופסור אמלפיטאנו, תושב העיר, מודאג ומדחיק את הדאגה לבתו, עקב הרציחות; כמו הד עמום ההולך ומתגבר. כאשר מגיע פייט, עיתונאי, גיבור החלק השלישי, הרעם כבר קרוב מתמיד. ואז – בחלק הרביעי – מגיעה האימה. כמו אגרוף בבטן, חוזר ונשנה תיאור הגופות הנמצאות. הנערות הנעלמות. הנשים שחלקן כלל לא מזוהות, כאילו מעולם לא היו קיימות.

אחת

ועוד אחת

ועוד אחת

ועוד

ועוד

"המקרה האחרון לשנת 1997 היה דומה מאד לקודמו, אלא שבמקום הקצה המערבי של העיר השקית עם הגוויה נמצאה בקצה המזרחי, בדרך העפר העוברת לאורך קו הגבול… הקורבן, לדברי הפתולוגים, מתה לפני זמן רב. גילה היה כשמונה עשרה, גובהה בין מטר חמישים ושמונה למטר שישים. היא היתה עירומה, אבל בתוך השקית נמצא זוג נעליים גבוהות עקבים עשויות עור באיכות טובה.. התיק הזה, כקודמו, נסגר מקץ שלושה ימי חקירה נרפים למדי. חג המולד נחוג בסנטה טרסה בנוסח הרגיל. ערכו ארוחות חגיגיות, פוצצו פיניאטות, שתו טקילה ובירה. .." (עמ' 630)

החלק האחרון: "החלק של ארצ'ימבולדי" – מהווה סגירת מעגל עם החלק הראשון, שעסק, כזכור, בחוקרי הספרות שהתמחו בספריו של ארצ'ימבולדי זה. החלק העוסק בתולדות חייו של הסופר הנעלם.

ארוך. ארוך מאד הספר הזה כולו. לעתים יש בו פירוט נרחב על דמויות בלתי חשובות בכלל, על פני עמודים שלמים נפרשות עלילותיהם של כל מיני אנשים שהבליחו רק לרגע, או בכלל לא, ובכל זאת בחר הסופר להעניק להם נפח ועומק בלתי מקובלים בעליל.

ואף-על-פי-כן, כתיבתו של בולניו מרתקת עד מאד, גם כשהוא מפליג למחוזות בלתי חשובים בעליל.

ובשורה התחתונה – תשאלו אם לקרוא? אז כן. לקרוא. לפי הסדר. וכן, הכי חשוב הוא הספר הרביעי, אבל החמישי, שכאילו אינו קשור אליו כלל (הוא כן), מאפשר לקורא/ת לחזור ולנשום באופן סדיר, פחות או יותר.

כן, אוהבי ספר, שאינם נרתעים ממשקלו וכובדו (גם הפיזי, קשה לקרוא ספר כזה במיטה), אוהבי ספר שאינם חוששים מלהעמיק, ימצאו כאן פנינה ראויה לקריאה בהחלט

".. לקרוא זה כמו לחשוב, כמו להתפלל, כמו לדבר עם חבר, כמו להציג את הרעיונות שלך, כמו לשמוע רעיונות של אחרים, כמו לשמוע מוזיקה (כן, כן), כמו לצפות בנוף, כמו לצאת לטיול על החוף. .." (עמ' 263)

2666 – רוברטו בולניו. תרגום: אדם בלומנטל. הוצאת: עם עובד. 888 עמודים

2666 – Roberto Bolaño

לרכישה

ואם תרצו, עוד כמה ציטוטים שאהבתי:

".. אט-אט בשלטונו הארעי של השקט הולכות ומתהוות בתוכה מילים פוצעיות ומחשבות פוצעות – לא מופע או מחול שראוי לצפות בהם בשיוויון נפש. .." (עמ' 97)

"..ואילו ספרים אתה קורא? פעם הייתי קורא הכל.. ובכמויות גדולות, עכשיו אני קורא רק שירה. רק השירה עוד לא הזדהמה. רק השירה עוד לא הפכה לעסק. .." (עמ' 232 – 233)

".. מלחמה היא מלחמה.. וכהשמלחמה נגמרת הכי טוב זה שכולם יסלחו לכולם ויתחילו מחדש. " (עמ' 740)

אלה יווניה קוראת ספרים