The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

כביסה עושים מדי פעם במכבסות ציבוריות, כאשר יש להם מעט מזומנים. גם אוכל הוא בעיקר חטיפים, ומזון מהיר. והחלום – החלום על בית וסדינים נקיים ומגבות רכות, החלום הזה הולך ומתרחק.

עד שיום אחד הם נתקלים בפרסומת בטלוויזיה:

 The Positron Project is accepting new members now,” says the man. “If you meet our needs, we’ll meet yours. We offer training in many professional areas. Be the person you’ve always wanted to be! Sign up now!

העיר והחלום. עיר שנבנתה סביב בית כלא, סגורה מפני העולם החיצון בחומות גבוהות, ובה אנשים מבלים חודש בביתם, בעבודות שהוקצו להם על ידי העיר, וחודש בכלא. ואין זה כלא בלתי נעים. יש בו תעסוקה לכולם, ומזון לכולם, ותאים נוחים (אמנם לא כמו הבית, הרי זה בכל זאת בית כלא). וחוזר חלילה.

בבית יש מיטה נוחה ומצעים נקיים, מגבות רכות, מחסן כלי עבודה, מדשאה לכסח, כלים שאפשר לקנות על-פי טעמך האישי. החלום האמריקאי בהתגלמותו.

לפחות מחצית מן הזמן.

ואין בעית אבטלה. כלל וכלל:

If every citizen were either a guard or a prisoner, the result would be full employment: half would be prisoners, the other half would be engaged in the business of tending the prisoners in some way or other.

And since it was unrealistic to expect certified criminality from 50 percent of the population, the fair thing would be for everyone to take turns: one month in, one month out….It was time-share taken to its logical conclusion.

 מודל כלכלי למופת. משק אוטרקי, מנהיגי קהילה נעימים, משרי ביטחון, אסיפות המונים, דרך הטלוויזיה-במעגל-סגור; אין טלוויזה אחרת, בעצם. הסרטים שנבחרו הם סרטים משנות החמישים של המאה העשרים, גם פס הקול המושמע לכולם מורכב ברובו מלהיטי שנות החמישים. החלום האמריקאי. מסוג מסויים מאד.

ובתנאי שתחתמו על חוזה בו אתם מתחייבים להכנס ולעולם לא לצאת, לנתק קשר עם כל בני משפחותיכם וחבריכם בעולם החיצון, שהוא רע ונורא, ויש בו משבר כלכלי ופשיעה גוברת, פערים הולכים וגדלים.

The overall message must be tightly controlled: the outside world must be assured that the Consilience/Positron twin city project is working. And it is working, because look: safe streets, no homelessness, jobs for all!

החירות תמורת החיים השקטים והבורגניים. אלה שתמיד חלמתם שיהיו לכם. שקט נפשי, בית משלכם (כשאתם לא בכלא), וכל מה שתמיד רציתם.

מה הייתם בוחרים?

הסדקים מופיעים מתישהו, והרי סדקים מוכרחים להופיע, כי אין ולא יכולה להיות חברה אוטופית שכזו. תמיד יהיו המיוחסים יותר (שלא יכולים ללכת לכלא, כי הם נושאי תפקידים בכירים, ובאלה אין רוטציה), כי אי אפשר לקיים משק אוטרקי באמת, עם כל השכלולים של המאה ה- 21, וצריך לנהל איזשהם יחסי גומלין עם העולם שבחוץ. כי האנשים הם רק אנשים, ויש בהם טובים ורעים ויש בהם צנועים ויש תאבי בצע, חלקם אפילו בחלונות הכי גבוהים.

אבל אולי לא צריך לחשוב על זה; אחרי הכל יש לכם בית משלכם וסדינים לבנים, ומגבות רכות.

…try your utmost to believe the positive, because what did believing the negative ever get you except depressed?

מתישהו מתחילים דברים להשתבש, מתישהו יצטרכו שרמיין וסטן, כל אחד בעצמו ולעצמו, להחליט על דרכי פעולה מסוימות, מתישהו אנשים ונשים בעלי השפעה יגרמו להם לפעול בדרכים שלא חשבו עליהן, להתנהג כפי שלא ידעו כלל שהם יכולים.

ואצל אטווד, כמו אצל אטווד, בצד הסיפור המרתק ביותר, ישנה גם אג'נדה מסוימת; אזהרה מפני העתיד לבוא, אם נמשיך לנהוג כפי שאנחנו נוהגים. אם התאגידים ימשיכו להתעשר, והפערים ימשיכו להתרחב – לאט לאט נאבד את מה שיש לנו, ואחר כך עוד קצת.

בועה שכזו סגורה ומסוגרת יכולה פתאום להראות פתרון מתאים והולם, אם יום אחד נגיע אל הסף, או אף נחצה אותו.

ועוד נוכל למצוא כאן סוג של סחר בבני אדם, ותעשיה של רובוטים המיועדים להחליף את הא-נשים בתעשיית הזנות. יש כל מיני סוגים של רובוטים, אלה הפשוטים, וכאלה הנוצרים בהזמנה מיוחדת בצלמם ובדמותם של א-נשים מאד מסויימותים.

הסחר בבני אדם – ישנן שמועות על המתה כדי להשתמש באיברים להשתלות, על שימוש בדם עוברי או של תינוקות, ועל ניתוח מח המשנה את אישיותו של המנותח/ת כך שיתאהב / תתאהב ביצור הראשון שיש לו שתי עיניים, כאשר יפקח / תפקח את עיניו / עיניה לאחר הניתוח. כך אפשר להרדים ולנתח את מושא אהבתך, שכלל לא הביט בך אף פעם, ולהפוך אותו לשלך לנצח. והוא יהיה מאושר, כי מוחו עבר שינוי.

 As for the operation that imprinted you on a love object – if not of your own choice, then of somebody’s choice – what was the harm in that since both parties ended up satisfied?

 She does have a lingering doubt. Does loving Stan really count if she can’t help it? Is it right that the happiness of her married life should be due not to any special efforts on her part but to a brain operation she didn’t even agree to have?

 אטווד אינה חסה על גיבוריה ואף אחד או אחת מהם אינו כליל השלמות או נטול מגרעות. ואף-על-פי-כן אי אפשר שלא לאהוד את הזוג הצעיר שרק רוצה להגשים את החלום האמריקאי, זה שפומפם למוחם כל כך הרבה שנים.

אל הספר הזה התוודעתי, בשעתו, כאשר ראיתי באמזון הפניה לשלוש אפיזודות מתוכו, בשם Positron, ואז לרביעית, ומובן שקניתי את כולן, רק כדי להיווכח בסוף הקריאה שאין אלה סיפורים קצרים, אלא חלק מספר.

ומשיצא הספר, ביקשתי וקיבלתי מאמזון ביטול וזיכוי על ההזמנות הקודמות כדי שאוכל לקנות את הספר כולו. כל האפיזודות, אגב, נעלמו מן הקינדל שלי מיד עם ביטול ההזמנות והזיכוי.

אבל עכשיו יש לי הספר כולו.

והוא מומלץ לגמרי.

בינתיים באנגלית בלבד, עד אשר יתורגם.

The Heart Goes Last – Margare Atwood

נקרא במהדורה הדיגיטלית

לרכישה

ועוד כמה אמרות שפר שליקטתי לי כאן:

 The past is so much safer, because whatever’s in it has already happened.

The towels aren’t paper, they’re soft white cotton pile, and happily there’s no air dryer that blows your skin into flesh ripples up as far as your wrists; she hates those, they make you realize that your skin could be peeled off like an orange rind.

 Men don’t like to think about makeup, they like to think everything about you is genuine. Unless of course they want to think you’re a slut and everything about you is fake.

 …she occupies her mind by painting her nails, which is a very soothing thing to do when you’re anxious and keyed up. Some people like to throw objects, such as glasses of water or rocks, but nail painting is more positive. If more world leaders would take it up there would be less overall suffering, in her opinion.

 Painting her toenails gives her a lift. That’s what most men never understand, how it’s a real pick-me-up to be able to change the colour of your toes.

 If you do bad things for reasons you’ve been told are good, does it make you a bad person?

אלה יווניה קוראת ספרים