צריך זמן "נקי"

לא מספיק זמן פנוי 

צריך זמן נקי מהפרעות (עבודה / ילדים / טלויזיה / ברים / מסעדות / בילויים אחרים) – כי רק כך אפשר באמת ליהנות ממנו.

(ותודה לאלוהי החגים שסידר את יום כיפור תיכף לפני סוף השבוע שעבר)

כי הספר הזה גדוש באירועים ודמויות, וקישורים לספרים אחרים וסופרים אחרים, עד כדי כך שמי שלא ממש פינה זמנו כדי לקרוא, מוצא עצמו חוזר לפרק הראשון (או שמא השלישי או השישי, וחזרה לחמישי) כדי להיזכר מה בדיוק קרה שם?

סופרים מתחילים נרצחים בדרכים משונות, והמשטרה אינה עולה על כך שקיים דפוס מסוים במקרי הרצח הללו; אולי משום שטרם פרסמו דבר, אולי משום שבניגוד למקרי רצח "סדרתיים", כאן משתנה שיטת הרצח מאחד למשנהו..

בין פרק אחד למשנהו, לא פעם ולא פעמיים עלתה בי התהייה – האם הסופר, אופיר טושה גפלה, מתחשבן עם עצמו, או עם מוציאים לאור?

אין לי תשובה לשאלה, אבל המון מחשבות חדשות על כתיבה ותהליך הכתיבה – ובעיקר על הצורך הנואש לכתוב.

ובתוך העלילה העיקרית, הנראית בתחילה כאילו היא מורכבת מסיפורים בודדים שאין ביניהם קשר של ממש, נשזרות גם עלילות משנה, הנקשרות לתמה המרכזית, אך יכולות להוות בעצמן בסיס לסיפורים חדשים לגמרי (ויש גם, בין כל ההתייחסויות לסופרים ולספרים קריצה לספרו הראשון "עולם הסוף" המופלא בפני עצמו).

רק לקראת הסוף, כשנשארו עוד 50 עמודים אחרונים, רק אז התחלתי לחפש לי עיסוקים שונים, שידחו את הסוף עוד קצת ועוד קצת. אבל כמו כל דבר טוב – גם "הקטרקט בעיני הרוח" הגיע לסיומו .

והערה אחת לסיום: אני יודעת שיש כאן כאלה שלא אהבו את הספר, ואף העמידו אותו ב"מבחן 50 העמודים"; אלא שמעבר ל- 50 או 60 העמודים הראשונים הספר תפס אותי בכל הכח, והשאיר אותי מרותקת עד סופו.

ממליצה מאד

הקטרקט בעיני הרוח – אופיר טושה גפלה. הוצאת כתר (356 עמודים)

(פורסם ב- 18.10.2005 בפורום הספרים של YNET)