אור קדומים – ג'ון באנוויל

אור קדומיםיום אחד מלאו לי יובל שנים, וביקשתי מכל חברי הפורום בטמקא, זה הפורום שנסגר אך ביוני דאשתקד, יחד עם כל שאר הפורומים, להמליץ לי, כל אחד ואחת, על ספר אחד שראוי שאקרא; היו כאלה שהתחכמו והמליצו על טרילוגיה, או לפחות זוג ספרים המשלימים זה את זה, והיתה מישהי שהמליצה לי על "הים" של ג'ון באנוויל. אל הספר הזה טרם הגעתי, אך באחד מירידי הספר בשנים האחרונות המליץ לי חבר קרוב על "המוקצה"  של אותו באנוויל, ולקחתי אותו.

אחר כך יצא הספר הזה "אור קדומים" שזכה איפשהו (איני זוכרת היכן) לסקירה נלהבת, ומיד נוסף לרשימת ה"צריך", ואז זכיתי בדף הפייסבוק של ידיעות ספרים בספר, ובקשתי שישלחו לי את זה הספר. ואז חיכיתי. חיכיתי עד שיגיע הרגע הנכון להוציא אותו מ"מדף-הספרים-הממתינים-לתורם".

וחבל שלא עשיתי זאת קודם לכן.

משום שהוא נפלא בהחלט.

וכך זה מתחיל: "בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש. קל לומר דברים כאלה, מאחר שלמילים אצמן אין כל בושה והן לעולם אינן מופתעות. ייתכן שהיא עדיין בחיים. היא תהיה בתת כמה, שמונים ושלוש? שמונים וארבע? זה לא גיל מופלג, בימינו. ומה אם אצא לחפש אחריה? זו תהיה אודיסיאה. הייתי שמח להיות מאוהב שוב. הייתי שמח להתאהב שוב, רק עוד פעם אחת." (עמ' 13)

אלכסנדר קלייב, שחקן תאטרון לא צעיר שהקריירה שלו מאחוריו, מוזמן יום אחד להשתתף בסרט, וכל הספר הזה נע בין ההווה שלו, תקופת ההסרטה, לבין העבר, הזמן שהיה בן חמש עשרה, הזמן בו התאהב בפעם הראשונה, ולא בנערה בת גילו, אלא באשה אחת, אם חברו הטוב ביותר.

"שמה היה סיליה, סיליה גריי. הוא לא נשמע טוב כל כך, הצירוף הזה, נכון? שמותיהם של נשים נשואות אף פעם לא נשמעים טוב, לדעתי. האם זה משום שכולן נישאות לגברים הלא נכונים, או על כל פנים לגברים עם שמות המשפחה הלא מתאימים?" (עמ' 17)

בימים ההם הכל היה פשוט ומובן. אירלנד, שנות החמישים, עיירה קטנה, אב שאיננו, אם המתפרנסת בקושי, וממול – משפחת גריי, שיש בה אב ואם ובן ובת, צעירה עוד יותר. וגיל חמש עשרה, הורמונים שוצפים, גישושים ראשונים, ופתאום – אשה אחת, שעד אז היתה ברקע בלבד, פתאום הופכת למרכז העולם (או כך הוא זוכר לפחות):

"… אמהות היו בני אדם שלא הקדשנו להם יותר מדי תשומת לב; אחים כן, אחיות אפילו, אבל לא אמהות. מטושטשות, חסרות צורה, משוללות מיניות, הן היו רק מעט יותר מסינר ואלומת שיער פרוע וענן קל של ריח זעה חריף. תמיד הן היו עסוקות בעמימות ברקע, עושות דברים עם תבניות אפייה או גרביים. .." (עמ' 22)

בין העבר כפי שהוא נזכר בו לבין העבר הקרוב, בתו היחידה שנטלה חייה בידיה אך עשר שנים קודם לכן, לבין ההווה, השתתפות בסרט יחד עם כוכבת צעירה וידועה, על-פי ביוגרפיה אמיתית או אמיתית בחלקה או אפילו מדומיינת לא מעט, של אדם אחר, ".. אושיה ספרותית, מבקר ומורה, וגם.. מעורר פולמוסים זחוח דעת." (עמ' 66).

בשפה פיוטית כמעט, מרתקת ומענגת, מוסר לנו באנוויל את זכרונותיו של קלייב, דברים שקרו, ודברים שנדמה לו שקרו, ודברים שאינו בטוח שזכרונו אינו בוגד בו, ואת ההווה שלו, המיוסר, הכואב על מותה של בתו, שזכרה מצטלב לו עם הכוכבת הצעירה המופיעה למולו בסרט.

 

ספר נפלא ועצוב, וכתוב מצוין.

עכשיו צריך למצוא את "הים".

 

אור קדומים – ג'ון באנוויל. תרגום: גיל שמר. הוצאת ידיעות ספרים. 260 עמודים

 

Ancient Light – John Banville

 

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *