על ערש דווי מתוודה קלבדיה איבנובה באזני חתנה איפוליט מטבייביץ' וורוביינינוב, שניהם ממעמד האצולה של טרום המהפיכה, שניהם תושבי "עיר המחוז N" בה "היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות." , כי אי אז לפני שהקומוניסטים השתלטו על הכל,  תפרה את תכשיטיה בתוך אחד מתריסר הכסאות שעמדו בסלון ביתם, כדי שלא יפלו בידי השלטונות בעת החיפוש; ומאחר שנאלצו לברוח מן הבית, נותרו היהלומים והתכשיטים תפורים בתוך אחד מתריסר הכסאות.

גם באזני הכומר המקומי – האב פיודור ווסטריקוב – השמיעה הגברת את סיפורה.

 מכאן, ולאחר הקבורה, יוצאים שני האנשים הנ"ל, כל אחד בנפרד וכנגד האחר, בחיפוש אחר 12 הכסאות שעמדו בסלון ביתו של וורוביינינוב, שעתה עובד בלשכה למרשם אוכלוסין כפקיד, אזרח מן השורה.

אוסטפ בנדר, הקומבינטור הגדול, חובר לוורוביינינוב, לאחר שזה האחרון מחליט כי נוכל רציני שכזה יכול להועיל לו בחיפושיו אחר הכסאות, ויחד הם יוצאים למסע הזוי ברחבי רוסיה, דרך ערים וכפרים, בצמתי תרבות – מוזיאון הרהיטים במוסקבה, דרך ליווי תיאטרון נודד, ביקור במערכת עיתון, הכרות עם משורר מגויס שכל כתביו סבים סביב ה"עמל" התורן, מועדוני תרבות, שחמט, והכל תוך הערות ציניות למכביר על האנשים הקרתנים ועל המשטר.

 כך, בהתיחסם  לביקורים במוזיאון, מתארים הכותבים:

 "יש במוסקבה קטיגוריה מיוחדת של אנשים. הם אינם מבינים דבר בציור, אינם מתעניינים באדריכלות ואינם אוהבים אנדרטאות היסטוריות. הנמנים עם הקטיגוריה הזאת מבקרים במוזיאונים אך ורק מפני שהם שוכנים בבניינים מפוארים. האנשים האלה משוטטים באולמות מסמאי עיניים, בוחנים בקנאה תקרות מעוטרות ציורים, ממששים בידיהם את מש שאסור למשש וממלמלים בלי הרף:

"אח! פעם אנשים ידעו לחיות!"

אין בעיניהם כל חשיבות לכך, שציורי הקיר הם פרי מכחולו של הצרפתי פובי דה-שאבאן. חשוב להם לברר כמה זה עלה לבעלי החווילה לשעבר…"

 ובמקום אחר, תיאור שנשמע כאילו מכאן, מעכשיו:

 "שלושת אלפים בני אדם צריכים להכנס תוך עשר דקות לקרקס מבעד לדלתיים יחידות, שרק מחציתן האחת פתוחה. אשר הדלתות הנותרות, שנועדו במיוחד כדי להכניס דרכן המון רב של אנשים, סגורות. מי יודע מדוע הן סגורות?..

מן התיאטראות ומבתי הקולנוע מוציאים את הקהל טיפין-טיפין, כביכול כדי למנוע פקקי תנועה בדלת. קל מאד למנוע פקקי תנוע: דר רק לפתוח את דלתות היציאה המצויות בשפע. ..

חמישה-עשר אלף אוהדי כדורגל.. נאלצים לפלס את דרכם לחשמלית מבעד לחרך כה צר…

לאצטדיון הספורט אין גג, אבל יש בו כמה שערים. רק הפשפש פתוח. אפשר לצאת רק אם פורצים את השערים. שוברים אותם אחרי כל משחק חשוב, אבל מתוך דאגה לשמירת המסורת המקודשת מקפידים להשיב אותם על כנם פעם אחר פעם, ומגיפים היטב."

ועוד כהנה וכהנה. לעתים, ריבוי השנינויות מעייף קמעא; אחרי הכל, צריך גם קצת "לעכל" כל שנינות ושנינות, והעומס רב.

 אבל ההנאה מרובה עוד יותר.

המבוא לספר שנכתב על-ידי מרק אמוסין מאיר עיניים לגבי תקופת הכתיבה, תולדותיהם של שני הכותבים, הדרך בה כתבו יחד, ומקומה של יצירתם בתקופתם ולאחריה.

 התרגום של דינה מרקון מצוין ביותר, ומראי המקום לאורך כל הספר אך מוסיפים לקורא(ת)

 מומלץ!

12 כסאות  – איליה אילף ויבגניי פטרוב. תרגום: דינה מרקון. הוצאת כרמל (348 עמודים)

(פורסם ב- 23.4.2008 בפורום הספרים של YNET)

(Двенадцать стульев – Илья Ильф, Евгений Петров)