אומברטו אקו, שהלך לא מכבר לעולמו, הוא מן הסופרים שאשתדל מאד לקרוא כל ספר שכתבו; כך קראתי את "שם הורד" (שאף צפיתי בסרט, מספר פעמים), "האי של יום האתמול", "בית העלמין של פראג", כל אחד מהם מרתק בפני עצמו, מעניק לקורא/ת מבט הסטורי על תקופה ומוסיף לה ידע רב, ומעמיד בפניה אתגר לא קטן בקריאה עצמה.

כך גם הספר הזה.

כמו בספריו הקודמים "נובר" אקו בפרשיה הסטורית מסויימת ומוסיף לה נופך משלו, דמויות שהיו או לא היו בתקופה המדוברת, או כאלה הדנות בה בתקופה מאוחרת יותר. העניין הנדון כאן הוא מותו של מנהיג האומה האיטלקית – הדוצ'ה מוסוליני. מוות בהוצאה להורג.

ותיאורית הקונספירציה הצצה לה בספר הזה – לא מוסוליני הוצא להורג, אלא כפילו, ומוסוליני הוחבא / התחבא עד שיצטרכו לו המחביאים במסגרת איזה מאבק עולמי חשוב או מלחמה קרה או משהו שהמנהיגים והארגונים החשאיים בעולם עסוקים בהם כל הזמן, כי כך הם מנהלים את העולם. (ממש כשם שחלק ממדעני הטילים הגרמניים זכו בזהות חדשה ו"נקיה" בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השניה, משום שנזקקו לידע שלהם בתכנית החלל האמריקנית).

וכל הקונספירציה הזו עטופה בסיפורו של עיתון שעתיד אולי לצאת מתישהו בתוך שנה; "אולי" משום שהעורך הראשי פונה למספר, שימונה לתפקיד בכיר בעיתון, שייקרא "מחר", והוא זה שיכתוב את הספר כסופר צללים. העורך הראשי יהיה חתום על הספר. מאחורי העיתון עומד מממן שהוא איש עסקים, ובעיתון יועסקו מספר עיתונאים שתפקידם יהיה להכין את עיתון הדמה, זה שעל-פיו יום אחד יוקם העיתון ה"אמיתי" (כך מספרים להם, אין הם יודעים דבר על הספר העתיד להכתב), וכל גליון יזכה למספר 0; גליון ראשון יהיה 0/1, שני 0/2 וכו'. מאחר שמדובר בעיתון שאינו יוצא לאור, בינתיים, ניתן יהיה לערוך מספר גליונות במקביל, עם סיפורי מעקב אחר סיפורים שהופיעו בגליונות קודמים, עם סיפורים חדשים וגילויים חדשים, ומאחר שמדובר בעיתון שעדיין אינו יוצא לאור ניתן יהיה להתרכז בארועים שקרו בעבר, ועם המידע הקיים בהווה לכתוב את העיתון כאילו יצא במועד, אבל עם יכולת הסקת מסקנות משוכללת יותר.

".. העיתונים תמיד מספרים דברים שאתה כבר יודע, ובדיוק בגלל זה הם נמכרים פחות ופחות. ב'מחר' אנחנו נקפיד, ובצדק, לחזור ולהזכיר את הידיעות האלה שכבר מסריחות כמו דג בשמש..

.. אנחנו נדבר על מה שיכול לקרות מחר, במאמרים מעמיקים, עם מוספים שיכללו ניתוחי מצב, התפתחויות לא צפויות.." (עמ' 31)

בין העיתונאים הנשכרים לעבוד במערכת, המצומצמת בינתיים, עד שיצא לאור העיתון "האמיתי", נמצא גם מי שבידיו הסיפור ההוא – התיאוריה הגורסת כי מוסוליני לא הוצא להורג.

תוך כדי סיפורו מתוודע/ת הקורא/ת למגוון עובדות הסטוריות הנוגעות לאיטליה של רגע-לפני-הנפילה בידי בנות הברית, על הקבוצות השונות שהתקיימו בה ושאפו לשינויי משטר כאלה או אחרים. וכן מתוודע/ת הקורא/ת לדרכי הוצאת עיתון ומניפולציות הנעשות על ידי כותבי העיתון ועורכיו, כדי להשפיע על דעת הקהל, וגם על מצבה של איטליה בשנת 1992, השנה בה מתרחשים כל המאורעות הכלולים בספר הזה.

וכדרכו של אקו, הספר מרתק ומאתגר. מכריח את הקורא/ת להתעמק בסיפור, ולחפש מקורות מידע נוספים למסופר בו. כי כך דרכו של הסטוריון מצוין.

וכל הסיפור כולו מסופר, כאמור, מפיו של העיתונאי הבינוני שאמור היה לכתוב את הספר על העבודה על הקמת עיתון, ומשהו במציאות מתערבב בתיאורית הקונספירציה שמעלה עיתונאי אחר, וכל עולמו נהפך עליו.

"הפחד למות מעורר את הזיכרון" (עמ' 19)

מומלץ בהחלט, כמעדן למוח.

מ0פר אפ0 – אומברטו אקו. תרגום: אריה אוריאל. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 187 עמודים

Numero Zero – Umberto Eco

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

וסתם הרהור משעשע על מקומם של טלפונים סלולאריים בחברה, כפי שהועלה בדיון במערכת העיתון (שנת 1992, להזכירכם)

".. קחו בחשבון שרוקפלר ואניילי או הנשיא של ארצות הברית לא זקוקים לטלפון נייד, כי יש להם המון מזכירים ומזכירות שמטפלים בהם. התוצאה תהיה שתוך זמן קצר אנשים יבינו שבטלפונים הניידים האלה משתמשים רק אפסים, עניים שצרכים להיות זמינים לבנקים כי החשבון שלהם במינוס, או המנהל שלהם שרוצה לדעת מה הם עושים. וככה הטלפון הנייד יהפוך לסמל של נחיתות חברתית, ואף אחד כבר לא ירצה אותו." (עמ' 84)