גם זה יעבור – מילנה בוסקט

גם זה יעבור"… כשהעולם מתחיל להתרוקן מהאנשים שאוהבים אותנו, אנחנו הופכים לזרים, אט-אט בקצב של המתים." (עמ' 66)

בתחילה חשבתי שהסקירה הזו תורכב בעיקר ממובאות מתוך הספר, מובאות שהן כל כך חכמות ו/או נחמדות ו/או נוגעות ללב ו/או – תבחרו בעצמכם, או כל הרכב "ו/או" אחר; אולי זה מה שיקרה בסופו של דבר, שהסקירה הזו תהיה מורכבת ברובה ממובאות. אולי.

בינתיים אני כותבת.

זהו ספר שכמעט חמק מתחת לרדאר שלי, כי יש לי כל כך הרבה ספרים מונחים על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה גם "ליד המטה"), כך שספר שכזה, ספר ביכורים של סופרת לא ידועה, שלא זכה לביקורות במדורי הספרים (לפחות לא אלה שאני ראיתי), ספר שכזה דינו בדרך כלל להיות מונח בצד עד החופשה הבאה, או עד הפנסיה, במקרה הטוב, אם כי ייתכן גם שאבחר ישר להעבירו הלאה.

מצד שני, הספר יצא בסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, סדרה משובחת בהחלט, בדרך כלל, שלא מעט ספרים בה נקראו על-ידי בהנאה מרובה, והספר הזה גם לא עבה במיוחד, 150 עמודים בסך הכל. גם הכריכה האחורית מבטיחה, אז אולי.. בכל זאת.

ויצאה פנינה; פנינה סודית, אבל הנה, אני מספרת קבל עם ועדה – כדאי לכם ולכן גם. מאד כדאי.

בלנקה, בת ארבעים (או קצת יותר), אם לשני ילדים, כל אחד מאב אחר, היא המספרת. אמה הלכה לעולמה זה מכבר, והשאירה אחריה כל מיני עניינים לא סגורים ולא פתורים. אהבה גדולה היתה שם, בין בלנקה לאמה, אהבה גדולה ומרחק גדול, שלעתים ניתן היה לגשר עליו, ולעתים נפערה התהום ביניהן.

היא היתה חולה, האם, וקצת דמנטית, מה שהקשה עוד יותר על הפיוס האחרון, הפרידה האחרונה, כעסים חדשים שנוצרו, כעסים מפעם שהתעוררו. והאחריות. האחריות להורה ההולך ומאבד את בריאותו, ושפיותו וחייו. האחריות לאם. האם להוציאה מבית האבות, האם להעבירה לבית החולים, או אולי מוטב שתעביר את ימיה האחרונים בבית.

"הבעיה עם המשפחות שאדם בוחר לעצמו היא שהן נעלמות ביתר קלות מאלה שנעשו למשפחה בשל קשרי דם." (עמ' 9)

בסוף היא מתה בבית החולים. וכל הספר הזה הוא סיפורה של בלנקה. חלקו מתכתב ישירות עם האם המתה. חלקו רק סיפורה על הקורה עמה בחודש-חודשיים שלאחר מות האם.

בלנקה, יש בה איזה חוסר אחריות מסוים (כך בעיני הפולניה שבי); מצד אחד הרי יש לה שני ילדים שהיא מגדלת לבדה, אם כי שני האבות נמצאים בקשר תדיר, ואף הדוק ביותר עמה.

מצד שני היא אוהבת לשתות, ולעשן, להפגש עם חברים, ומכרים, לבלות לילות, או סתם חיבובי מיטה עם גברים שונים.

אפילו בהלוויה של אמה צדה עינה את הגבר הכי מעניין שהיה שם, גבר שלא הכירה קודם לכן:

"אני עומדת להתעלף מאימה ומחום, ולמרות הכל עדיין מסוגלת לאתר גבר מושך על המקום. זה חייב להיות אינסטינקט ההישרדות." (עמ' 10)

אז כן, היא אוהבת סקס, ואוהבת גברים, והכי אוהבת להיות אהובה ונאהבת, וכשהאהבה הנוכחית מתחילה להמאס עליה, היא מחפשת את הבאה.

"עד כמה שאני יודעת, הדבר היחיד שלא עושה הנגאובר ומסדר באופן רגעי את המוות – וגם את החיים – הוא סקס. ההשפעה הכבירה שלו מצמצמת את כל השאר לכדי הבלים. אבל רק לכמה רגעים, או הכי הרבה, אם את נרדמת אחר כך, למשך זמן-מה. אחר כך הרהיטים, הבגדים, הזיכרונות, המנורות, הבהלה, הכאב, כל מה שנעלם בטורנדו כמו זה של 'הקוסם מארץ עוץ', שב ויורד וחוזר לאכלס את מקומו המדויק, בחדר, בראש, בבטן." (עמ' 12)

והכי היא מתאהבת באהבה, באופן מוחלט היא משתוקקת לאהבה:

"..להשיג סקס זה קל יחסית, אבל שמישהו יחבק אותך כל הלילה זה סיפור אחר לגמרי, ואפילו זה לא מבטיח שינה שלֵווה. יש גברים מאד לא נוחים." (עמ' 57)

ולא שלא היו לה אהבות; היה הגבר ההוא שפעם אהבה בנעוריה, בעיירה בה גרו, עיירה אליה היא חוזרת עכשיו, לבית אמה, עם שני ילדיה, וחברתה, והמטפלת/מבשלת/עוזרת עם בן זוגה. והיו לה אהובים שאיתם הולידה ילדים, שניים כאלה, אף הם מזדמנים לאותה חופשה, לחלק מן הזמן. ויש המאהב הנוכחי, שיש לו אמנם אשה, אבל הוא מוצא זמן לבלות איתה.

והיא מאפיינת את הגברים בחייה, והגברים בכלל:

".. יש גברים שאין להם רדאר מיני, או שהם בקושי משתמשים בו, רק כשממש צריך, ואז הם מכבים אותו, ויש כאלה שמשאירים אותו דולק באופן קבוע, גם כשהם ישנים גם בַּתור בסופרמרקט, מול מסך המחשב, בחדר ההמתנה של רופא השיניים, והוא מסתובב ולא נח לרגע, פולט וקולט גלים. הציוויליזציה שורדת בזכות הראשונים, ואילו העולם – בזכות האחרונים." (עמ' 52)

והיא ממשיכה לאהוב אותם, תמיד. גם אחרי שנסתיימה האהבה הגדולה, המנפצת משברים, הממלאה את כל הגוף. והנפש. היא ממשיכה לאהוב אותם, אבל אחרת. היא מפוכחת. היא רואה אותם כפי שהם באמת, לא כפי שראתה כשאהבה אותם, כשהאהבה עיוורה את עיניה מעט, כשראתה את מה שהיא רוצה, כשסלחה על מגרעות.

"..זה לא הגבר שהתאהבתי בו. הוא כבר לא שלמות אחת, אלא צירוף של מעלות וחסרונות, גבר כמו הרבה גברים אחרים, שהאהבה שלי כבר איננה מגוננת עליו או ממציאה אותו, והוא פרוץ בפני כל רוח." (עמ' 136)

והחופשה הזו, בבית שאמה חסרה בו, בסמוך לבית הקברות שהאם קבורה בו, בבית המלא זכרונות, ומלא חיים, בבית הזה היא צריכה להתחיל לחיות עם החור הזה בלב, עם החלל שאי אפשר למלאו וצריך, בכל זאת להמשיך הלאה.

 

מומלץ מומלץ עד מאד.

גם זה יעבור – מילנה בוסקט. תרגום: יערית טאובר. הוצאת מודן – הסדרה לספרות יפה. 150 עמודים.

También esto pasará – Milena Busquets

 לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

 

ועוד משהו שמצאתי, סתם נקודה למחשבה, לכולנו – חיות חברתיות שכמותנו, המבלות (ומבלים) זמן כה רב ברשתות החברתיות, מעלים כל גיהוק ופיהוק, שלנו, של החתולים, של הילדים:

"…לפעמים אני שואלת את עצמי מה יקרה כשהדור החדש הזה של ילדים, שהאמהות שלהם רואות באמהוּת דת – נשים שמיניקות עד גיל חמש ואז מחליפות את הציצי בספגטי, נשים שהעניין והדאגה היחידים שלהן וסיבת קיומן הם הילדים, שמחנכות את ילדיהן כאילו הם עומדים לשלוט באימפריה, שמציפות את הרשתות החברתיות בתמונות שלהם, לא רק מימי הולדת וטיולים, אלא תמונות של הילדים שלהן יושבים בשירותים או משתינים בעמידה (אין אהבה חסרת בושה יותר מהאהבה האימהית בת זמננו) – מה יקרה כשבני הדור הזה יגדלו ויהפכו לאנשים כל כך מקולקלים, מלאֵי סתירות ואומללים כמונו, ואולי אפילו יותר מאיתנו. אני לא חושבת שאפשר לצאת ללא פגע כשמצלמים אותך מחרבן בילדותך ומעלים את זה לרשת חברתית." (עמ 141)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *